טור דעה פוליטי | פרשת חיי שרה. מאת: תמי אברהמי
יש משהו כמעט אירוני בפרשת השבוע, חיי שרה. דווקא הפרשה הנושאת את שמה של שרה אמנו נפתחת בפטירתה ובהמשך עוסקת ברכישת מערת המכפלה, בחיפוש אחר אישה ליצחק ובהעברת האחריות לדור הבא. בין הפסוקים מסתתר שיעור חשוב במיוחד לפוליטיקה המקומית שלנו: הכרת הטוב, נאמנות, אחריות והיכולת לזכור מי עמד לצידך גם אחרי שכבר אינך זקוק לעזרתו.
בפוליטיקה, כידוע, הזיכרון הוא לעיתים עניין גמיש. יש מי שזוכרים היטב הבטחות שניתנו להם, אבל מתקשים להיזכר בהבטחות שהם עצמם נתנו. יש מי שיודעים להעריך תמיכה כשהם זקוקים לה, אך מרגע שהכיסא מובטח, גם התודה הופכת לפתע למצרך נדיר. זו אחת הבעיות של הפוליטיקה המקומית: יותר מדי אנשים יודעים לספור קולות ופחות מדי יודעים לזכור אנשים.
לא כל דבר נמדד בכיסאות ובתפקידים
אחד הרגעים המשמעותיים בפרשה הוא המשא ומתן שמנהל אברהם אבינו לרכישת מערת המכפלה.למרות הכבוד שמעניקים לו בני חת, אברהם מתעקש לשלם מחיר מלא.
“וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף” (בראשית כ”ג, ט”ז).
אברהם מבין שהגינות אינה תלויה בנוחות האישית ושכבוד הדדי אינו אמור להיעלם ברגע שמגיעים לשולחן המשא ומתן. בעיר שבה שותפויות פוליטיות הן חלק בלתי נפרד מניהול המערכת העירונית, כדאי לזכור שלא כל מערכת יחסים מסתכמת בחלוקת תיקים, ועדות וסמכויות. אפשר לשנות הסכמים. אפשר לחלוק על שותפים. אפשר אפילו להיפרד פוליטית, אבל יש הבדל בין שינוי דרך לבין מחיקת הדרך שהייתה. מי שיודע להודות לשותפיו רק כשהוא זקוק להם, אינו בהכרח מכיר טובה. ייתכן שהוא פשוט מכיר היטב את כללי המשא ומתן.
מבחן רבקה: חסד ללא חשבון פוליטי
בהמשך הפרשה יוצא אליעזר למצוא אישה ליצחק. המבחן שהוא מציב אינו מבחן של מעמד, כוח או קשרים, אלא של חסד. כאשר רבקה מציעה להשקות גם את גמליו, היא עושה זאת מבלי לדעת איזו תמורה, אם בכלל, תקבל.
“גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת” (בראשית כ”ד, י”ט).
רבקה אינה שואלת תחילה מה יצא לה מזה. היא פשוט פועלת מתוך ערכים. בפוליטיקה המקומית שלנו, שבה לעיתים כל מחווה נבחנת דרך השאלה מי ירוויח ממנה, מדובר כמעט בגישה מהפכנית. מתי בפעם האחרונה נבחר ציבור פרגן ליריב פוליטי בלי לחשוש שהדבר יחזק אותו? מתי הודו בפומבי למי שסייע בעבר, גם אם היום הוא כבר אינו יושב באותו צד של השולחן? מתי הצליחו להבחין בין נאמנות אמיתית לבין נאמנות שנמשכת בדיוק עד לרגע שבו משתנה חלוקת התפקידים? לא כל מי שמחייך בישיבת קואליציה הוא בהכרח שותף לדרך ולא כל מי שמעז להשמיע ביקורת הוא אויב. לפעמים דווקא מי שאומר את הדברים הלא נוחים הוא זה שמגלה אחריות אמיתית.
כיסא הוא לא ירושה והעיר אינה רכוש פרטי
לקראת סיום הפרשה נאמר:
“וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק” (בראשית כ”ה, ה’).
אברהם דואג לדור הבא ולהמשכיות. בפוליטיקה המקומית, לעומת זאת, ראוי להבחין בין רכוש פרטי לבין תפקיד ציבורי. סמכות ציבורית אינה עוברת בירושה ואינה שייכת לאיש. תפקידו של ראש עיר, סגן ראש עיר או חבר מועצה הוא פיקדון זמני שניתן מכוח אמון הציבור. מנהיגות אינה נמדדת רק ביכולת להשיג רוב בהצבעה או לשמור על יציבות קואליציונית. היא נבחנת גם ביכולת לקבל ביקורת, לכבד שותפים ולזכור שהמערכת העירונית נועדה לשרת את התושבים ולא את מי שמחזיקים בתפקידים. דווקא מי שמחזיק בסמכות הרבה ביותר צריך להזכיר לעצמו שהמילה האחרונה בישיבה אינה בהכרח המילה הנכונה ביותר.
בין כל ההסכמים, השותפויות והמאבקים הפוליטיים, יש קבוצה אחת שלעיתים אינה מקבלת מספיק מקום בשיח, תושבי אשדוד.
אלה שמשלמים ארנונה, עומדים בפקקים, שולחים את ילדיהם למוסדות החינוך ומצפים לשירות עירוני יעיל, שקוף והוגן. התושבים אינם מבקשים הכרת הטוב על כך שהצביעו. הם מבקשים לראות שהאמון שנתנו מתורגם לעשייה. פרשת חיי שרה מלמדת אותנו על חסד, אחריות, כבוד והמשכיות. היא מזכירה לנו שהערך של אדם אינו נמדד רק במה שהשיג, אלא גם בדרך שבה התייחס לאחרים.
בפוליטיקה האשדודית, כמו בכל מערכת ציבורית, מותר לשנות עמדה, מותר להחליף שותפים ומותר לבחור בדרך חדשה. אבל כדאי לעשות זאת מבלי לאבד את הזיכרון, את ההגינות ואת היכולת לומר מילה פשוטה אחת: תודה. מי ששוכח את האנשים שסייעו לו בדרך לכיסא, עלול יום אחד לגלות שהכיסא נשאר, אבל האמון כבר איננו. הכרת הטוב אינה מחייבת נאמנות עיוורת. אבל כפיות טובה, גם כשהיא עטופה בחיוכים ובהצהרות חגיגיות על שותפות, אינה הופכת למנהיגות.
שבת שלום ומבורך לכל תושבי אשדוד.
