לפני שנה וחצי הגיעה עדן בן סימון לבית החולים אסותא אשדוד כשהיא בחודש התשיעי להריונה ושמעה את הבשורה שכל אם חוששת ממנה: לעובר שברחמה אין דופק• בתוך שעות הפכה הלידה השקטה למאבק על חייה והיא אושפזה בטיפול נמרץ כשהיא מורדמת ומונשמת וסובלת מכשל רב־מערכתי| אשדוד היום
הרופאים נאבקו על חייה במשך שבועות והיא שרדה. בשבוע שעבר חזרה עדן לאותו בית חולים, הפעם כדי לחבק את בנה ניב מאיר. מאחורי סגירת המעגל המרגשת עומדים עשרות אנשי צוות רפואי וטיפולי, שליוו אותה מהימים הקשים ביותר ועד לרגע שבו הפכה שוב לאמא.
יש רגעים בחיים שבהם הכאב והשמחה נפגשים באותו מקום, באותם מסדרונות ואפילו באותם חדרים. עבור עדן עדנה בן סימון, בת 35 מקריית מלאכי ואם לשתי בנות, בית החולים הציבורי אסותא אשדוד הוא המקום שבו חוותה את האובדן הקשה ביותר בחייה, אך גם המקום שבו זכתה לקבל את חייה בחזרה.
בשבוע שעבר, כשחיבקה לראשונה את בנה התינוק ניב מאיר, היא התקשתה לעצור את ההתרגשות. שנה וחצי קודם לכן היא שכבה באותו בית חולים, מורדמת ומונשמת, כשבני משפחתה והרופאים נאבקים על חייה. איש לא יכול היה להבטיח לה אז שתוכל לשוב לחיים שהכירה, ובוודאי שלא להבטיח שתזכה לחוות שוב היריון ולידה.
אלא שלסיפור הזה, שהחל בטרגדיה קשה, התווסף כעת פרק חדש של תקווה, נחישות וניצחון אנושי.
הבשורה ששינתה את חייה: ״לעובר אין דופק״
בתחילת שנת 2025 הגיעה עדן למיון היולדות באסותא אשדוד, בשבוע ה־36 להריונה. במשך מספר ימים סבלה מחום גבוה ובהמשך הבחינה, כי אינה חשה עוד בתנועות העובר.
היא הגיעה לבית החולים בתקווה לקבל תשובות, אך בתוך זמן קצר התבשרה, כי לעובר שברחמה אין דופק וכי עליה לעבור לידה שקטה.
עבור כל אישה מדובר באובדן קשה מנשוא. תשעה חודשים של ציפייה, חלומות ותוכניות לעתיד מתנפצים ברגע אחד. אלא שבמקרה של עדן, האסון לא הסתיים בכך.
בעקבות זיהום חריף במי השפיר, שהתפתח לאלח דם ולכשל רב־מערכתי, הידרדר מצבה הרפואי במהירות והיא הועברה ליחידה לטיפול נמרץ במצב מסכן חיים.
במשך כשבועיים וחצי הייתה עדן מורדמת ומונשמת, כשהיא נזקקת לטיפולים מורכבים, ובהם דיאליזה והחלפת דם.
עשרות אנשי צוות ממחלקות שונות בבית החולים התגייסו למאבק על חייה. רופאי טיפול נמרץ, מומחים ברפואת נשים ויולדות, נפרולוגים, המטולוגים, מומחים למחלות זיהומיות, ראומטולוגים ורופאים פנימיים פעלו יחד כדי לייצב את מצבה.
מאחורי המונחים הרפואיים המורכבים הסתתרה מציאות פשוטה וקשה: אישה צעירה, אם לשתי ילדות, נאבקה על הזכות לשוב הביתה למשפחתה.
״התעוררתי ולא הבנתי לאן נעלמו השבועות״
כאשר התעוררה עדן בטיפול נמרץ, היא גילתה שחלפו שבועות שלמים מחייה שאותם אינה זוכרת.
“אני זוכרת את הלידה השקטה, שראיתי את התינוק ונפרדתי ממנו. ומאז אני לא זוכרת כלום. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי בטיפול נמרץ, הסתכלתי על התאריך ולא הבנתי לאן נעלמו השבועות האלה”, היא משחזרת.
אבל לצד ההלם וההתמודדות עם האובדן, הדבר הראשון שהעסיק אותה היה משפחתה.
“חשבתי שחרב עליי עולמי. חיפשתי את שתי הבנות שלי, שלא ראיתי כמעט חודש, ופחדתי שלא אוכל לחזור לעצמי או להביא עוד ילדים לעולם”.
ד”ר עמי מאיו, מנהל היחידה לטיפול נמרץ בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד, זוכר היטב את המאבק הרפואי המורכב.
“עדן הייתה במצב קשה מאוד, עם זיהום חריף וכשל של מספר מערכות בגוף. הטיפול בה דרש התגייסות רב־תחומית, הנשמה, דיאליזה וטיפולים מורכבים. לראות אותה היום חוזרת לבית החולים ללידה, אחרי המאבק על חייה, זה רגע מרגש במיוחד עבור כולנו”.
לא רק להציל חיים, אלא גם לעזור לחזור לחיים
ההתאוששות מהמצב הרפואי הקשה הייתה רק תחילתה של דרך ארוכה.
עדן נדרשה לשיקום ממושך ובמקביל נאלצה להתמודד עם האובדן שחוותה. גם לאחר שהסכנה המיידית חלפה, נותרו הזיכרונות, החרדות והשאלות הקשות לגבי העתיד.
בשלב הזה נכנסה לתמונה ירין הרוש, עובדת סוציאלית בבית החולים, המתמחה בליווי נשים ובני זוג לאחר לידה שקטה.
הקשר בין השתיים לא הסתיים עם השחרור מבית החולים. להפך, הוא הפך לחלק משמעותי מתהליך ההחלמה.
“ירין מלווה אותי מאז המקרה, גם את המשפחה שלי. השתתפתי במפגשים עם נשים שעברו לידות שקטות, שבהם יכולנו לשתף ולפרוק. גם אחרי שהשתחררתי המשכנו לדבר ולהיפגש. כשהייתי מגיעה לבית החולים לבדיקות, היינו נפגשות לקפה. היא הייתה שם בשבילי לאורך כל הדרך”, מספרת עדן.
הרוש מסבירה, כי ההתמודדות עם לידה שקטה אינה מסתיימת ברגע השחרור ממחלקת היולדות.
“לידה שקטה היא אובדן שממשיך ללוות את המשפחה הרבה אחרי האשפוז. במקרה של עדן, לצד האובדן היה גם מאבק על חייה, שחיבר בין שני תחומי העשייה שלי: תמיכה במשפחות המטופלים בטיפול נמרץ וליווי נשים ובני זוגן לאחר לידה שקטה”.
לדבריה, בשנים האחרונות פותחו באסותא אשדוד מענים רגשיים ייעודיים, ובהם קבוצות תמיכה לעיבוד האובדן, ליווי אישי לקראת היריון נוסף וקורסי הכנה ללידה המותאמים לנשים שחוו לידה שקטה ולבני זוגן.
“לראות את עדן בחדר הלידה מחייכת לצד בנה זו סגירת מעגל מרגשת במיוחד”, היא מוסיפה.
ההחלטה האמיצה להיכנס שוב להיריון
לאחר תהליך השיקום, כאשר מצבה הרפואי התייצב, החלה עדן לבחון את האפשרות להיכנס שוב להיריון.
עבורה, זו לא הייתה החלטה פשוטה. מעבר לחששות הטבעיים המלווים היריון לאחר אובדן, היה עליה להתמודד גם עם ההשלכות הרפואיות של הזיהום הקשה והכשל הרב־מערכתי שחוותה.
ד”ר תומר שייב, נפרולוג בכיר בבית החולים, ליווה אותה בתקופת ההחלמה וסייע בתיאום המעקב הרפואי והבדיקות שנדרשו עד לקבלת האישור להרות מחדש.
כאשר נכנסה שוב להיריון, נבנתה עבורה מעטפת רפואית מיוחדת שכללה מעקב צמוד של ד”ר אורטל נאמן, מנהלת המחלקה לרפואת האם והעובר, ד”ר נטע בנשלום תירוש, מנהלת המרפאות לרפואת האם והעובר, וד”ר אביטל אנג’ל קורמן, מנהלת יחידת הדיאליזה וסגנית מנהל המכון הנפרולוגי.
לקראת הלידה אף אושפזה עדן למשך כמעט חודש, לצורך השגחה רפואית.
הצוותים לא הסתפקו במעקב אחר המדדים הרפואיים. הם ידעו כי עבור עדן, כל בדיקה וכל ביקור בבית החולים עלולים להציף מחדש את הזיכרונות מהחוויה הקשה שעברה.
פרויקט ״עטופה״: המיילדות שהחזירו לעדן את תחושת הביטחון
אחד המרכיבים המשמעותיים בליווי של עדן היה השתתפותה בפרויקט “עטופה”, המופעל בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד.
הפרויקט מיועד לנשים שחוו לידה טראומטית ומעניק להן ליווי אישי ורציף לקראת לידה נוספת, מתוך הבנה כי לצד המעקב הרפואי נדרש גם תהליך של בניית אמון ותחושת ביטחון.
את הליווי של עדן הובילה המיילדת חני רבינוביץ’, שנפגשה עמה ושוחחה איתה לאורך חודשים.
רבינוביץ’ הכירה את סיפורה, את הפחדים ואת החששות שליוו אותה לקראת הלידה, והייתה לצידה גם ברגע האמת בחדר הלידה.
לצידה השתתפה בליווי גם המיילדת אביבית חג’ג’.
הגישה העומדת מאחורי הפרויקט מבוססת על עיקרון אנושי חשוב: יולדת שעברה טראומה אינה צריכה להתמודד לבדה עם זיכרונות העבר כאשר היא שבה לחדר הלידה.
במקרה של עדן, הקשר הרציף עם המיילדות ועם הצוותים הרפואיים הפך לחלק בלתי נפרד מהדרך אל הלידה המיוחלת.
שנה וחצי אחרי: הבכי שהביא איתו חיים חדשים
ביום שלישי בשבוע שעבר הגיע הרגע שעדן ומשפחתה חיכו לו. באותו בית חולים שבו נאלצה להיפרד מתינוקה, ובו כמעט איבדה את חייה, היא ילדה בן בריא ששמו ניב מאיר.
הפעם, במקום פרידה כואבת, היא זכתה לחבק תינוק חי בזרועותיה.במקום מכשירי הנשמה ומאבק על הישרדותה, היו סביבה אנשי צוות שחלקם ליוו אותה לאורך הדרך הארוכה, והתרגשו יחד איתה מהתוצאה.
“הייתה לי לידה מושלמת. כל הצוותים הכירו את הסיפור שלי, היו שם בשבילי ודאגו שהפעם תהיה לי חוויה אחרת. כשהבן שלי נולד, הייתי בעננים. אחרי כל מה שעברתי, זו סגירת המעגל הגדולה ביותר שיכולתי לבקש”, מספרת עדן.
עבור הצוותים באסותא אשדוד, לידתו של ניב מאיר הייתה הרבה יותר מעוד לידה מוצלחת.
זו הייתה הזדמנות נדירה לראות את המשמעות ארוכת הטווח של עבודתם: לא רק אישה שניצלה ממצב רפואי קריטי, אלא אישה שהצליחה להשתקם, להתגבר על פחדים עצומים, לבנות מחדש את תחושת הביטחון ולהרחיב את משפחתה.
הסיפור של עדן הוא גם הסיפור של האנשים שמאחורי החלוקים הלבנים
בבתי חולים נמדדת הצלחה רפואית לעיתים קרובות במספרים: שיעורי הישרדות, הצלחת טיפולים, ימי אשפוז ומדדים קליניים.
אולם סיפורה של עדן בן סימון מזכיר, כי מאחורי כל נתון רפואי יש אדם, משפחה וחיים שלמים. במקרה שלה, ההצלחה לא הסתיימה ביום שבו נותקה ממכשירי ההנשמה או ביום שבו שוחררה מבית החולים. היא נמשכה לאורך חודשים ארוכים של שיקום, תמיכה רגשית, מעקב רפואי והכנה ללידה נוספת.
הסיפור ממחיש גם את חשיבות שיתוף הפעולה בין המחלקות השונות בבית החולים, ואת העובדה שטיפול רפואי מיטבי אינו מסתכם בהצלת חיים, אלא כולל גם התייחסות לאיכות החיים ולמצבו הנפשי של המטופל לאחר המשבר.
היום, כשהיא מחזיקה בזרועותיה את ניב מאיר, עדן אינה שוכחת את התינוק שאיבדה. לידתו של בנה אינה מוחקת את הכאב ואת הזיכרונות, אך היא מוסיפה לסיפור חייה גם תקווה חדשה.
במסדרונות אסותא אשדוד, המקום שבו לפני שנה וחצי נאבקו עשרות אנשי צוות על חייה של אישה צעירה, נרשם בשבוע שעבר ניצחון מסוג אחר. ניצחון של הרפואה, של הליווי האנושי, של התקווה, ובעיקר של אמא אחת שמעולם לא ויתרה על החלום לחבק שוב תינוק בזרועותיה.
צילום קבוצתי: אביבית חג’ג’, עדן עדנה בן סימון עם בנה ניב מאיר וירין הרוש. צילום: דוברות אסותא אשדוד.
צילום מברית המילה: בני הזוג עדן ועדן בן סימון עם בנם ניב מאיר. צילום: Haim Oliel.
צילום המיילדת חני רבינוביץ’: פרטי.











