2 גופות אותרו במצב ריקבון- היכן שירותי הרווחה בראשות רונית צור?!

רונית צור, ראש מנהל הרווחה בעיריית אשדוד, ערה?! ביממה האחרונה שתי גופות במצב ריקבון אותרו בדירות שונות בעיר. היכן מנהל הרווחה של עיריית אשדוד? מה עושים על מנת לוודא שמקרים מעין אלו לא יישנו? ומה לעניין שיאנית השכר רונית צור, ראש מנהל הרווחה בעיריית אשדוד שמקבלת שכר גבוה מאוד ולא בטוח כי קיימת הלימה עם המשימות שעליה לבצע| אשדוד היום

רונית צור, ערה?

רונית צור – שיאנית השכר בעיריית אשדוד: כיצד הפכה לדמות שנויה במחלוקת?

במרכז תשומת הלב של תושבי אשדוד ובקרב הציבור הרחב עומדת בתקופה האחרונה ולאור מקרי רווחה חמורים שונים, דמותה של רונית צור, מנהלת אגף השירותים החברתיים בעיריית אשדוד, שנחשבת לשיאנית השכר בעירייה. שמה עלה לכותרות בעקבות פרסום נתוני שכר גבוהים במיוחד, שעוררו תגובות מעורבות בקרב הציבור – מצד אחד תמיהה על גובה השכר, ומצד שני, תמיכה בטענה שהיא מבצעת עבודה חיונית וחשובה. אז איך הפכה רונית צור לדמות כל כך שנויה במחלוקת?

מי היא רונית צור?

רונית צור, מנהלת אגף הרווחה בעיריית אשדוד, מכהנת בתפקידה במשך מספר שנים. בתוקף תפקידה, היא אחראית על מערך השירותים החברתיים בעיר, כולל טיפול בקשישים, נוער בסיכון, משפחות במצוקה ועוד. מדובר בתפקיד מאתגר, הכולל עבודה מול אוכלוסיות מגוונות שזקוקות לשירותים חברתיים קריטיים. צור נחשבת לאחת הדמויות המרכזיות בעיר, והשפעתה ניכרת במגוון תוכניות ופרויקטים חברתיים בעיר.

ההבנה, כי צור משתכרת סכום גבוה ביותר, שעומד על מאות אלפי שקלים בשנה, הובילה לתגובה מיידית של תושבים וגורמים פוליטיים בעיר. המידע, שהתפרסם בעקבות חשיפות תקשורתיות, עורר שאלות בנוגע למידת ההתאמה בין גובה השכר לבין המשימות המבוצעות בפועל. החלק הארי של הביקורת התמקד בשאלה האם השכר הזה מוצדק בעבור עבודה עירונית כה רגישה. לא מעט תושבים העירו, כי השכר הגבוה לא תואם את השירותים החברתיים המוענקים בעיר, שלדבריהם לא תמיד עומדים בציפיות.

בקרב הציבור, היו מי שקראו לבדוק את גובה השכר ולהתאימו למציאות, ומיהרו להעלות את השאלה האם מדובר בהוצאה מיותרת או בהשקעה ראויה בתפקיד כה חשוב. ההתנגדות לא הייתה בהכרח על העבודה שמבצעת צור, אלא על השכר הגבוה במערכת ציבורית שבה ישנם לא מעט קולות שקוראים לצמצום בהוצאות ובשכר. דיון בנושא נערך בישיבת המועצה לאישור התקציב, שם חברי האופוזיציה תהו לפשר השכר הגבוה של הבכירים אל מול הצמצום האכזרי בשירותים חיוניים לתושב.

הצד השני של המטבע – העבודה החיונית

מנגד, ישנה קבוצה לא קטנה של תומכים בתפקידה של צור, שטוענים כי העבודה שהיא מבצעת היא קריטית, וכי עלינו להעריך את המאמץ וההשפעה שיש לה על החיים של תושבים רבים. הסיכונים במקצועות רגישים כמו השירותים החברתיים – טיפול באוכלוסיות מוחלשות, עזרה למשפחות במצוקה או ניהול פרויקטים חברתיים בעיר – הם רבים, והשכר הגבוה עשוי להיראות מוצדק אם נחשב את החשיבות העצומה של העבודה.

שיאנית השכר – האם שכרה מוצדק?

כמו כן, יש המצביעים על העובדה שהשכר הגבוה לא בהכרח שייך רק לגובה המשכורת החודשית של צור, אלא גם לכלל המערכת הניהולית העירונית שהיא אחראית לה. המורכבות בניהול מינהל כזה, שכולל עובדים רבים ותקציבים גדולים, דורשת מיומנויות ניהוליות גבוהות.

שאלת השקיפות במערכת הציבורית

הדיון סביב שכרה של רונית צור אינו רק שאלה של ערכים או צידוקים אישיים. מדובר בשאלה רחבה יותר על שקיפות במערכת הציבורית, על ההתנהלות הכספית של העיריות ועל ההתאמה בין משאבים לבין תוצאות. במקרים רבים, הציבור מבקש להבין את ההגיון שמאחורי התקציבים הגבוהים, במיוחד כשמדובר במערכת ציבורית שפועלת על חשבון כספי משלמים המיסים.

הפער העצום בין השכר הגבוה של צור לבין האנשים שהיא אמורה לטפל בהם ולהעניק להם שירותי רווחה

הסיפור של רונית צור מסמל את הפער הקיים במערכת הציבורית – מצד אחד, קיים חשש מקבלת שכר גבוה בשירותים החברתיים, במיוחד כאשר יש קולות שנשמעים על הצורך להוריד את הוצאות העירייה, ומצד שני – יש הכרה בכך שמדובר בעבודה הכרחית וחשובה, שלא תמיד נראית לעין אבל משפיעה רבות על איכות חייהם של תושבי העיר.

האם שכרה של רונית צור הוא שכר המותאם למציאות או לא? שאלה זו, כמו רבות אחרות במערכת הציבורית, נשארת פתוחה ומעוררת לא מעט תהיות. ברור כי כל מערכת ציבורית צריכה לשאוף לאיזון בין הוצאות לא מתפשרות על איכות השירותים לבין החזרת ערך אמיתי לתושב.

מצב הרווחה באשדוד: כשהבדידות גובה מחיר כבד

לאחרונה, התקשורת התמלאה בסיפורים עצובים ומזעזעים על תושבים באשדוד שנפטרו בודדים, ולעיתים גם לא נתגלו במשך ימים ארוכים – מצבם הלך והחמיר, והם נמצאו לאחר מכן במצב קשה, גופותיהם שרויות במצב של ריקבון. רק ביממה האחרונה, התבשרנו על שני מקרים של גופות שאותרו בדירות שונות בעיר במצב של ריקבון. כמה מקרים כאלו חזרו על עצמם בשבועות האחרונים, ועוררו את השאלה הכואבת: איפה היה שירות הרווחה? איך ייתכן שתושב עיר לא זוכה למענה, להרגיש שייך ונתמך בזמן שהוא כל כך זקוק לעזרה?

הבדידות היא אויב שקט. לא תמיד רואים אותה בעין, היא לא תמיד בולטת בחוץ, אך היא חודרת פנימה עד ששום דבר כבר לא נשאר כפי שהיה. יש אנשים שלא תמיד יכולים להרים טלפון, לבקש עזרה או אפילו לדעת כיצד לעשות את הצעד הראשון. במקרים כאלה, שירותי הרווחה צריכים להיות שם, כדי להרגיש את הקהילה, להרגיש את הדאגה האנושית שיכולה להציל חיים.

הרגעים האחרונים של הבודדים

דמיינו את הרגעים האחרונים של אדם שנפטר בודד בביתו, ללא משפחה בסביבה שתדאג לו. הוא לא התקשר למישהו, לא שוחח עם אף אחד, לא ידע על הצורך להיבדק, לא ביקש עזרה. איש לא חיפש אותו. אולי הכאב הוא לא פיזי, אולי הוא מתרחש במקום שקט, מבלי שאף אחד ירגיש. כל שנשאר הוא השקט, הריקבון, וחלום של חיים שאבדו. זהו רגע שמסמל את הכישלון המוחלט של מערכת הרווחה – כשלא ניתן לאתר אדם במשך ימים, כשהסביבה לא מודעת למצבו.

האם זהו המחיר של קהילה שאיבדה את תחושת השייכות שלה? האם אנשים צריכים להיות לבד כל כך? התשובה, על פי המקרים הללו, היא לא. לא, משום שכדי למנוע את התסריט הקשה הזה, צריך שיהיה מישהו שיכיר, שיבדוק, שיתעניין. תושבים צריכים לדעת שהם לא לבד, גם אם אין להם משפחה תומכת.

חובת הרווחה: לא לעזוב את האנשים לבד

כחברה, שחלק מאזרחיה מוצאים את עצמם במצב שבו הם בודדים ונמצאים בעולם של הזנחה, על שירותי הרווחה, העירייה והקהילה להירתם. הרווחה לא צריכה להיות משהו רחוק – היא צריכה להיות נוכחת בכל פינה בעיר, לדעת לזהות את הצרכים, את הסימנים, את האנשים שמרגישים בשוליים. שקופים. כל תושב זכאי לדאגה, במיוחד אלה שלא יכולים להסתדר בעצמם, המבוגרים, החולים, הבודדים.

נכון, שירותי הרווחה לא תמיד מקבלים את התקציבים הדרושים, לא תמיד יש מספיק משאבים. אך האם זה תירוץ לעזוב תושבים לבד, עד שהם מתים בבדידות מצמררת ומקפיאה אוזניים? האם זה מקובל שדברים יעמדו במקום עד שהכאב יפלט החוצה בצורה כה טרגית?

האם העיר אשדוד יכולה להסתפק בהכחשה של הבעיה, בשיווק אגרסיבי של תוכניות "בהן כל אחד ימצא את מקומו"? ברור שצריך יותר – צריך השקעה במנגנונים שיבטיחו שלא תהיה בדידות. שירותי הרווחה צריכים לפעול בצורה אקטיבית, לא רק להגיב אחרי אסון, אלא למנוע אותו מראש. איך? על ידי יצירת קשרים עם הקהילה, שיחות טלפוניות, ביקורים ביתיים, זיהוי סימני מצוקה בזמן.

לא מספיק להיות "בסדר", צריך להיות שם.

בואו לא נשלה את עצמנו – המצב הנוכחי לא יכול להימשך. אנחנו לא יכולים להמשיך להסתיר את המציאות הזו מאחורי דלתות סגורות. הרווחה חייבת לקחת אחריות ולהיות לא רק שירות פונקציונלי, אלא מערכת חמה, אכפתית, רגישת לצרכים של כל פרט. תושבי אשדוד, כמו כל תושב במדינה, מגיע להם לדעת שיש מישהו שדואג להם. מישהו שישים לב אם הם לא יוצאים מהבית במשך ימים, אם הם לא פתחו את הדלת, אם הם לא עונים לטלפון.

אסור לנו כחברה להרשות לעצמנו להתעורר מדי יום לאותו סיפור עצוב, לסיפור של אדם שהיה לבד, נפטר וגופתו אותרה רק לאחר מספר ימים, לאחר שהרקובה וריחה אולי הפריע לאחד מהשכנים. האזרח לא יכול להרגיש שהממסד לא שם בשבילו, לא עבורו, לא בשעת הצורך.

אולי הגיע הזמן לשאול את השאלה האמיתית: האם נוכל לשנות את המצב, לפתח תחושת קהילה אמיתית שדואגת לכל אחד מאיתנו, גם כשהחיים לא פשוטים?

דוברות עיריית אשדוד לא העבירה תשובות לשאילתות שהופנו אליה בנושא.