אשדוד היום | הסיפורים שעושים טוב על הלב• זה התחיל בחנייה עקומה מול גלידריית גולדה באשדוד, המשיך בוויכוח מיותר בין שני אבות שהגיעו לבלות עם משפחותיהם והסתיים בפוסט אנונימי אחד, אמיץ ומרגש במיוחד• אבל אז הגיעה התפנית שאיש לא ציפה לה: האישה שהייתה בצד השני של העימות זיהתה את הסיפור ודווקא היא בחרה להשיב באהבה• בתוך עולם שבו אנשים ממהרים לכעוס, להאשים ולפגוע, שני צדדים הזכירו לכולנו שיש מילה אחת קטנה שיכולה לשנות הכול: סליחה
לפעמים כל מה שצריך כדי להרוס רגע משפחתי יפה הוא חנייה אחת עקומה. לעיתים, כל מה שצריך כדי לתקן אותו הוא לב אחד שמסכים להיפתח.
השבת האחרונה באשדוד הייתה אמורה להיות עוד שבת רגילה. משפחות יצאו לבלות, ילדים ביקשו גלידה, הורים ניסו לגנוב לעצמם כמה רגעים של נחת בתוך המרוץ הבלתי פוסק של החיים. שתי המשפחות הגיעו לאותו המקום, לחנייה שמול גלידריית גולדה בעיר. הן לא הכירו זו את זו. לא היה ביניהן שום סכסוך קודם. למעשה, היה להן הרבה יותר במשותף מכפי שידעו באותו הרגע: שני אבות, שתי אימהות, ילדים קטנים ורצון פשוט לבלות יחד. אלא שחנייה אחת, רכב שעמד בצורה לא נוחה, הערה שנזרקה לאוויר ותגובה שהגיעה בעקבותיה, הפכו בתוך רגעים את הבילוי המשפחתי לעימות מיותר.
״הגלידה לא עברה לי בגרון״
אחד האבות, שבחר לפרסם את סיפורו בעילום שם בקבוצת הפייסבוק אשדוד שלנו, לא ניסה לייפות את המציאות. להפך. הוא תיאר בכנות כמעט מכאיבה את מה שהתרחש ואת חלקו בהתלהטות הרוחות.
“אתמול, שבת בצהריים, בחנייה מול גולדה, לא הצלחתי להיכנס לחנייה בגלל רכב שחנה עקום”, פתח את דבריו.
“אישתי זרקה משהו, הוא עונה ואני הגבתי בצורה מוגזמת ותוקפנית”. ואז הגיעה ההודאה שהופכת את הסיפור הזה לאנושי כל כך.
“גם ככה הגעתי לשם אחרי וויכוח באוטו ובכי של התינוקות, באת אליי לחצת יד כדי להרגיע רוחות רצית סה״כ לאכול גלידה עם האישה והילדים כמוני”. כמה אמת יש במשפט הזה.
לפעמים אנחנו מגיעים לרגע מסוים כשאנחנו כבר עמוסים עד קצה גבול היכולת. הילדים בוכים, העצבים מתוחים, משהו קטן משתבש והכעס שהיה בתוכנו מוצא את דרכו דווקא אל האדם הלא נכון. אבל בניגוד למקרים רבים שבהם אנשים מתבצרים בעמדותיהם, אותו אב הבין כמעט מיד שטעה.
״יצאתי משם אחרי 3 דקות כדי להתפייס אבל עם איך שהדברים התלהטו פשוט הם כבר עזבו את המקום״.
“שורה תחתונה הגלידה לא עברה לי בגרון, נשארתי בהרגשה מגעילה ובאמת על כלום ושום דבר”.
האיש הזה החליט שלא לתת לאגו לנצח.
״אחי היקר, אני מתנצל מעומק ליבי״
במקום להמשיך את השבת ולנסות לשכוח, הוא בחר לעשות מעשה לא מובן מאליו.
הוא התיישב וכתב התנצלות פומבית, בתקווה שהאדם שמולו התפרץ יקרא אותה.
“אחי היקר, אני מתנצל מעומק ליבי, זו לא דרכי ולא הדרך שאני מאמין בה, לצערי גם מאירועים כאלה אנשים נפגעים”.
לא הייתה כאן התחמקות מאחריות. לא ניסיון להסביר מדוע דווקא הצד השני אשם. לא משפט שמתחיל ב”אני מתנצל, אבל”.
הייתה כאן בקשת סליחה פשוטה, ישירה, כזו שמגיעה ממקום שבו אדם מבין שהתנהגותו לא שיקפה את מי שהוא רוצה להיות.
ואז הוסיף הצעה קטנה, כמעט ילדותית בפשטותה, שהפכה את הפוסט למרגש עוד יותר:
“אם תראה את זה תן קריצה, אני רוצה לתקן ולהזמין אותך ואת כל המשפחה לגלידה כשמכירים אותי אני באמת אחלה גבר”.
אותה גלידה שלא עברה לו בגרון הפכה לפתע לסמל של פיוס.הוא לא ביקש להוכיח שהוא צודק. הוא ביקש הזדמנות שנייה.
ואז הגיעה התגובה שאף אחד לא ציפה לה
הפוסט פורסם בעילום שם, אבל דווקא מי שהייתה בצד השני של הסיפור החליטה לצאת מהאנונימיות.
קורל יוסף, שהייתה ברכב עם ילדיה בזמן האירוע, זיהתה את הדברים והגיבה בשמה המלא. היא הייתה יכולה להתעלם. היא הייתה יכולה לפרט את גרסתה, להטיח האשמות או לדרוש התנצלות נוספת. אבל קורל בחרה בדרך אחרת.
“היי אני בוחרת לכתוב ולא באנונימי”, פתחה את תגובתה.
“זה בעלי וחבר טוב שלו גם אני והילדים היינו באוטו וכמו שרשמת באנו סך הכל לכול גלידה והדברים יצאו מהקשרם”.
ואז הגיעו המילים שהשלימו את התמונה והפכו את הסיפור הזה לשרשרת של טוב:
“אנחנו מעריכים את התגובה שלכם ומקבלים באהבה אנחנו לא רוצים שום דבר בתמורה”.
אבל קורל לא הסתפקה בקבלת ההתנצלות. היא עשתה צעד נוסף, לא פחות מרגש:
“ובאותה נשימה מתנצלים גם אנחנו אם פגענו. עם ישראל חיי🤍🤍🤍🤍🤍”.
במקום שבו יכול היה להיווצר סכסוך בין שתי משפחות, נוצר רגע נדיר של חסד אנושי.
אדם אחד מצא את האומץ לבקש סליחה. אישה אחת מצאה את נדיבות הלב לקבל אותה ולהשיב בהתנצלות משלה.
איש לא דרש פיצוי. איש לא ביקש לנצח. שני הצדדים פשוט בחרו להניח את הכעס מאחוריהם.
לפעמים הגבורה האמיתית היא לדעת לומר ״טעיתי״
אנחנו חיים בתקופה שבה נדמה שהמילה האחרונה הפכה לחשובה יותר מהיחסים בין בני האדם.
בכבישים, בחניות, בתורים, ברשתות החברתיות ואפילו בתוך המשפחה, אנשים ממהרים להתפרץ. כל הערה קטנה עלולה להפוך למאבק על כבוד, כל אי-הסכמה עלולה להסתיים במילים שאי אפשר להחזיר לאחור.
משום כך, הסיפור הזה ראוי לקבל מקום של כבוד. לא מפני שהתרחש בו מעשה גבורה יוצא דופן, אלא מפני שהתרחש בו משהו שלעיתים נדמה שנעשה נדיר: אנשים שהצליחו להתגבר על עצמם.
האבא שכתב את הפוסט לא הפך לאדם טוב יותר משום שמעולם לא טעה. הוא הראה צד ראוי להערכה דווקא כשהכיר בטעותו.
קורל לא הפגינה חולשה כשקיבלה את ההתנצלות. היא הוכיחה שאפשר לסלוח בלי להרגיש שהפסדנו משהו. יש כאן גם שיעור חשוב לילדים שישבו באותם כלי רכב.
אנחנו לא יודעים מה הם ראו, שמעו או הבינו באותו הרגע. אבל הסיפור שהוריהם בחרו לכתוב לאחר מכן יכול ללמד אותם דבר חשוב הרבה יותר מכל ויכוח על חנייה: מותר לכעוס, מותר לטעות, אבל צריך לדעת גם לתקן.
אשדוד היפה באמת נמצאת באנשים שלה
במערכת אשדוד היום אנחנו מסקרים מדי יום את המציאות העירונית על כל גווניה. את ההצלחות ואת הכישלונות, את המחלוקות ואת המאבקים, את מה שעובד היטב ואת מה שדורש תיקון.
אבל יש סיפורים שמזכירים לנו שלצד כל אלה, יש בעיר הזאת גם משהו אחר. משהו שאי אפשר למדוד בתקציבים, במכרזים או בתוכניות פיתוח. קוראים לזה אנושיות.
היא נמצאת ביכולת לראות את האדם שמולנו, גם כשאנחנו כועסים עליו. ביכולת להבין שלפעמים מישהו מגיב מתוך עייפות, לחץ או רגע קשה. ובעיקר, ביכולת לזכור שלא כל ויכוח צריך להפוך למלחמה.
שתי המשפחות האלה לא יצאו מהבית כדי ללמד אותנו שיעור לחיים. הן בסך הכול רצו לאכול גלידה בשבת בצהריים.
אבל דווקא משום כך, הסיפור שלהן נוגע כל כך ללב, כי הוא יכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו. לכולנו יש רגעים שבהם אנחנו פחות סבלניים, פחות קשובים ופחות טובים מכפי שהיינו רוצים להיות. השאלה היא לא רק כיצד אנחנו מתנהגים ברגעי הכעס, אלא גם מה אנחנו עושים אחריהם. האם אנחנו ממשיכים הלאה כאילו לא קרה דבר? האם אנחנו מחכים שהאחר יבקש סליחה ראשון? או שאולי אנחנו מוצאים בתוכנו את האומץ להרים יד, להושיט אותה ולומר: טעיתי.
אשדוד היום, תמיד לצד התושבים וגם לצד הסיפורים הקטנים שהופכים אותנו לחברה טובה יותר.
