שחר בן ה-10 כבר כובש את עולם הסאפ הישראלי, אבל הרגע שהפך אותו למנצח האמיתי התרחש דווקא אחרי שהאימון הסתיים, כשבחר להיות הכתף התומכת של חברו העיוור, דרור| אשדוד היום
יש רגעים שבהם מדליות, גביעים ותארים פשוט מחווירים מול מעשה קטן של אנושיות.
רגע כזה התרחש השבוע באימון נבחרת הסאפ של עיריית אשדוד. לא הייתה שם תחרות, לא קו סיום ולא טקס חלוקת פרסים. הייתה רק בחירה אחת פשוטה של ילד בן עשר, שהזכירה לכולם מהי המשמעות האמיתית של להיות אלוף.
שחר, אחד הכישרונות הצעירים והמבטיחים ביותר בענף גלישת הסאפ בישראל, כבר הספיק בגילו הצעיר לרשום הישגים שרבים רק חולמים עליהם. הוא חבר בנבחרת ישראל, מנצח בתחרויות ונחשב לאחד הספורטאים הצעירים המסקרנים ביותר בענף. לא מעט אנשי מקצוע כבר מסמנים אותו כאחד השמות שעתידים לייצג את ישראל בזירה הבינלאומית בשנים הקרובות.
מי שמכיר את שחר יודע שהסיפור שלו מתחיל הרבה לפני הפודיום.
מאחוריו ניצבת משפחה שמאמינה, כי הישגים ספורטיביים חשובים, אך ערכים חשובים לא פחות. אביו, אלכסיי פוטפוב, הוא מהשמות הבולטים בעולם הסאפ בישראל. הוא מחזיק בשיא יוצא הדופן של חתירה למרחק של 200 קילומטרים ברציפות, הישג נדיר בקנה מידה בינלאומי ומשמש כמאמן בבית הספר הימי של רשות הספורט באשדוד.
לצד האימונים, התחרויות והשאיפה למצוינות, אלכסיי מקפיד לחנך את בנו לערכים של כבוד האדם, אחריות, רגישות ונתינה. השבוע ניתן היה לראות עד כמה החינוך הזה נמצא עמוק בליבו של שחר.
במהלך אימון נבחרת הסאפ הצטרף שחר לאביו וסייע בהדרכת החותרים הצעירים. הוא הסביר, עודד ותדרך את חברי הקבוצה, בזמן שאלכסיי ליווה במים את דרור, חותר עיוור שמתמודד עם אתגרי הים בנחישות מעוררת השראה. אלא שהרגע המרגש ביותר הגיע דווקא כשהגלשנים כבר חזרו לחוף.
בלי שאיש ביקש ממנו ובלי לחפש מחמאות, ניגש שחר אל דרור, הושיט לו את כתפו וליווה אותו לאורך כל הדרך חזרה אל בית הספר הימי. השניים שוחחו על האימון, ניתחו את הביצועים, צחקו והחליפו חוויות. דרור צעד בביטחון, כשידו מונחת על כתפו של שחר, כאילו היו חברים ותיקים שכבר עברו יחד אינספור מסעות.זו הייתה תמונה שקטה, כמעט בלתי מורגשת אבל היא סיפרה סיפור גדול.
סיפור על ילד שמבין שהגדולה האמיתית אינה נמדדת רק במהירות, בכוח או במקום הראשון על הפודיום, אלא ביכולת לראות את האדם שעומד לידך, להושיט יד כשצריך ולהעניק ביטחון בלי לחשוב פעמיים.
דווקא בעולם שבו ההישגים הספורטיביים זוכים לאור הזרקורים, הרגע הזה הזכיר לכולנו שהניצחונות הגדולים באמת נולדים מחוץ למסלול התחרות.
כך מגדלים אלופים.
לא רק באמצעות שעות של אימונים, משמעת ומאמץ, אלא באמצעות דוגמה אישית, חמלה, כבוד ואהבת האדם.
שחר עוד יזכה, ככל הנראה, בעוד גביעים ומדליות רבות. הוא עוד יעמוד על פודיומים בארץ ובעולם. אבל ייתכן שהרגע שבו בחר להיות הכתף שעליה נשען דרור יהיה אחד ההישגים המשמעותיים ביותר שלו.
בסופו של דבר, אלופים אמיתיים אינם נמדדים רק במה שהם עושים כשהשעון רץ והתחרות בעיצומה.
הם נמדדים גם במה שהם בוחרים לעשות כשהתחרות כבר הסתיימה, כשאף אחד לא מוחא כפיים, ורק הלב מוביל את הדרך.
גאים בך, שחר!
