גירסה אחרונה| טור דעה מאת: הגב אהובה עמרם-יועצת ראש העיר בנושא קידום נשים, מרצה לתנ״ך ואשת חינוך

חרדים (תרתי משמע) לצבא ולמדינה
בימים אלה מקודמת יוזמת חקיקה המבקשת לעגן פטור גורף לציבור החרדי משירות צבאי, ואף להשוות בין לימוד תורה לבין שירות בצה"ל. בעיניי, לא מדובר רק בשאלה פוליטית או משפטית, אלא בשאלה ערכית עמוקה הנוגעת לזהותה של מדינת ישראל, לערך השוויון ולחובות הבסיסיות המוטלות על כל אזרח.
אין חולק על חשיבותו העצומה של לימוד התורה. התורה שמרה על העם היהודי לאורך אלפי שנות גלות, רדיפות וגירושים, והיא מהווה יסוד מרכזי בקיומנו הרוחני והלאומי. יהושע מצווה: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה" (יהושע א', ח').
אלא שדווקא המקורות היהודיים מלמדים שאין סתירה בין לימוד תורה לבין נשיאה באחריות להגנת העם. להפך. הם מלמדים שהאחריות לביטחון הציבור מוטלת על כלל ישראל.
הדוגמה הבולטת ביותר מופיעה בספר במדבר. כאשר בני ראובן ובני גד ביקשו לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי ולא להשתתף עם אחיהם בכיבוש הארץ, הגיב משה רבנו בזעזוע: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" (במדבר ל"ב, ו').
זהו אחד הביטויים החזקים ביותר בתנ"ך לערבות הדדית ולשוויון בנטל. משה אינו מקבל מצב שבו חלק מהעם נושא בסיכון ובאחריות, בעוד אחרים נהנים מפירות הביטחון מבלי להשתתף במאמץ.
גם בספר דברים, העוסק בהיערכות למלחמה, המסר ברור. הכהן המשוח למלחמה מחזק את רוח הלוחמים ואומר: "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם… כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם" (דברים כ', ג'-ד'). האמונה והביטחון בה' אינם באים במקום היציאה למלחמה – הם מלווים אותה. התורה אינה אומרת לעם להישאר בבית וללמוד; היא קוראת לו להילחם ולהאמין.
נכון, התורה מכירה במספר מצומצם של פטורים: מי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו, ארש אישה ולא לקחה, או מי שירא ורך הלבב (דברים כ', ה'-ח'). אולם עצם קיומם של פטורים מוגדרים ומצומצמים מוכיח את הכלל – החובה היא להשתתף.
יתרה מכך, במסורת היהודית נקבע כי במלחמת מצווה, מלחמה להגנת העם והארץ, החובה חלה על כולם. כך נאמר במשנה: "במלחמת מצווה הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה סוטה ח', ז').
אם אפילו חתן ביום שמחתו וכלה ביום חופתה נדרשים להתייצב בשעת חירום, קשה לקבל מציאות שבה ציבור שלם פטור באופן קבוע מהשתתפות בהגנת המדינה.
דווקא על רקע המקורות הללו, קשה שלא להבחין בפער בין המסר היהודי העתיק לבין המראות שאנו רואים כיום ברחובות. בהפגנות נגד הגיוס נשמעות לעיתים קריאות קשות נגד המדינה ואף הסיסמה "נמות ולא נתגייס". זכותו של כל אדם למחות במדינה דמוקרטית, אך חובה לשאול: האם ניתן לטעון בשם התורה והיהדות לפטור מוחלט,להשתמטות מהשתתפות בהגנת העם? האם ניתן ליהנות מביטחונם של חיילים וחיילות, אנשי מילואים ומשפחותיהם, ובו בזמן להתנער מהחובה לקחת חלק במאמץ המשותף?
המקורות היהודיים אינם מכירים בהפרדה בין רוח למעשה. יהושע בן נון היה גם תלמידו של משה וגם מצביא. דוד המלך היה גם משורר תהילים, איש אמונה ורוח, וגם לוחם ומפקד צבאי. היהדות מעולם לא דרשה לבחור בין בית המדרש לבין האחריות הלאומית; היא דרשה לשלב ביניהם.
דווקא משום שאני מכירה בחשיבות לימוד התורה, אני חושבת שמדינת ישראל יכולה וצריכה לגלות יצירתיות וגמישות. ליצור מסלולי שירות מותאמים, לאפשר שירות לאומי־אזרחי משמעותי ולהתחשב בצרכים הייחודיים של אוכלוסיות שונות.
מעבר למקורות, יש כאן גם שאלה אזרחית בסיסית. במדינה מתוקנת יש זכויות ויש חובות. כולנו משלמים מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות. כולנו מצייתים לחוק. בעיניי, לא מוסרי שקבוצת אזרחים מסוימת( ללא הבדל ) תזכה להטבות,לשירותים ולהגנה שהמדינה מעניקה, ובו בזמן תהיה פטורה מהחובות הכרוכות בכך. זה נוגד את עקרון יסוד של שוויון אזרחי.
מדינת ישראל מצויה בתקופה ביטחונית מורכבת וקשה. חיילים וחיילות, אנשי מילואים ומשפחותיהם נושאים בנטל כבד, ולעיתים משלמים את המחיר היקר מכול. דווקא בעת הזאת, המסר הנדרש הוא מסר של אחריות וערבות הדדית ושותפות גורל .
אני קוראת לאזרחי ישראל ובמיוחד לציבור החרדי:אם התורה, היהדות ואהבת ישראל עומדות לנגד עיניכם, הצטרפו למאמץ המשותף. שרתו את המדינה בצבא, בשירות לאומי או במסגרת אזרחית משמעותית. לימוד תורה הוא נכס עצום לעם ישראל, אך גם ההגנה על חיי אדם היא מצווה וחובה עליונה. אין צורך לבחור בין השניים. המסורת היהודית מלמדת אותנו שהאחריות הרוחנית והאחריות הלאומית אינן סותרות זו את זו הן משלימות זו את זו והן הערובה למדינה חזקה ולעם ישראל חי וקיים.