טור דעה מאת: טל בן דוד M.A בממשל ומדיניות ציבורית• חבר ועד מנהל בעמותת איל"ן, מומחה למיצוי זכויות ומקדם מדיניות ציבורית.
"כשהייתה אזעקה השארתי את הבת שלי במיטה, נשכבתי עליה, עצמתי עיניים ופשוט התפללתי", מספרת אם לילדה עם מוגבלות פיזית. העדות הכואבת הזו ממחישה את המציאות המורכבת שמתרחשת כשמערכות ההתרעה מופעלות באישון לילה בבניין מגורים: בזמן שהשכנים ממהרים למקלט, משפחות שלמות נאלצות להישאר מאחור. בעוד שמלחמה רב זירתית מול איראן ושלוחותיה מאיימת על העורף כולו, עבור אנשים עם מוגבלות הנחיות ההתגוננות האזרחית הופכות לא פעם לבלתי ישימות, ולעיתים אף למסכנות חיים. בישראל של שנת 2026, נוהל הגנה כללי פשוט אינו מספיק כדי להגן על כולם; נדרש תכנון פרטני, מחייב ומתורגל.
הפער המרכזי נובע מהמרחק שבין החוק למציאות המבצעית. על הנייר, קיימת בישראל מסגרת רגולטורית המכירה בזכותם של אנשים עם מוגבלות לפינוי נגיש, ליווי, ציוד חיוני ורציפות טיפולית בחירום. אולם, הלקחים ממלחמת חרבות ברזל, ובעיקר מההסלמה מול איראן במבצע עם כלביא ולאחריו באירועי שאגת הארי, מוכיחים כי מנגנוני הביצוע עדיין חלקיים ושבירים. בפועל, האחריות נופלת בין הכיסאות: לא תמיד קיים מידע עדכני על מי שזקוק לסיוע, מתקני הקליטה לעיתים אינם נגישים, ושירותים חיוניים בקהילה נפגעים. הבעיה אינה רק היעדר חקיקה, אלא התהום שבין זכויות כתובות לבין מערכת מבצעית שלא מבטיחה שבשעת חירום, האדם יפונה וימשיך לקבל את התמיכה החיונית לחייו בביטחון.
נתק זה ניכר היטב ברגעי האמת של היומיום, במצבים שבהם הנחיות פיקוד העורף קורסות אל תוך המציאות. דמיינו סייעת המלווה ילד עם מוגבלות מורכבת לשירותים בתוך מסגרת חינוכית, או לחלופין עובד במערך שיקומי האחראי על כמה דיירים בו זמנית. לפתע נשמעת אזעקה, ובתוך רגעים ספורים הם נדרשים להכרעה כמעט בלתי אפשרית, האם לנסות להגיע למרחב מוגן, תוך סיכון מיידי בדרך וזמן פינוי ממושך, או להישאר במקום שאינו ממוגן ולנסות להגן על המטופל בגופם, בתקווה לטוב. ההנחיות הרשמיות מדגישות חשיבות של פינוי נגיש ותרגול מוקדם, אך אינן נותנות מענה למצבים שבהם אין זמן, אין כוח אדם מספיק, ואין פרוטוקול מותאם למציאות של אירוע אמת.
הבעיה מחריפה עוד יותר בדרכים. על פי ההנחיה הרשמית של פיקוד העורף בעת אזעקה במהלך נסיעה, על המלווה או המטפל של האדם עם המוגבלות לצאת מהרכב ולהתגונן, משמעות הדבר היא להשאיר את האדם עם המוגבלות לבדו ברכב כשהוא חשוף לפגיעה. בעוד שההוראה לצאת ולהתרחק לשוליים ישימה אולי עבור נהג פרטי, היא מופרכת לחלוטין עבור נהג הסעה המסיע ילדים הרתומים לכיסאות גלגלים כבדים. הרי בתוך פחות מדקה לא ניתן לשחרר חגורות, להפעיל מעלון ולחלץ מספר נוסעים למקום מבטחים. בהיעדר נוהל מעשי למצבי קיצון אלו, הנהגים והמלווים ניצבים מול שוקת שבורה ונקרעים בין החובה להציל את עצמם לבין חוסר האונים המוחלט של נוסעיהם. המדינה אומנם פרסמה הנחיות, אך לא בנתה תורה אופרטיבית למצבים שבהם ההנחיה הסטנדרטית פשוט אינה אפשרית.
הכשל אינו מסתכם רק בדקות האזעקה. בתרחיש של פינוי ממושך, שטחי כינוס ציבוריים כגון בתי ספר הופכים למרכזי חיים חלופיים. קליטה במתקנים אלו דורשת נגישות מערכתית מלאה. בטיוטות המקצועיות הובהר כי אירועי קליטה חייבים לכלול פתרונות נגישים, אך המרחק בין דרישות הנגישות על הנייר לבין תנאי השהייה האמיתיים בזמן חירום עדיין מדאיג. אדם המתנייד בכיסא גלגלים, שניצל מהטילים, עלול למצוא את עצמו מאבד את כבודו האנושי הבסיסי ביותר באותו שטח כינוס שאמור היה להגן עליו, בשל היעדר תאי שירותים או מקלחות מותאמים.
בכדי לנהל אירוע חירום נדרש מידע מדויק, אך שאלת המידע רחוקה מפתרון. בזמן שגרה, מחלקות הרווחה שקרסו תחת הנטל פלטו ממערכת פרפר כל אדם עם מוגבלות שלא הגיש בקשה במשך שנה. תופעה זו יצרה עיוורון מוסדי מסוכן שגבה מחיר כבד. כיום קיים במשרד העבודה והרווחה פתרון מקיף יותר, הכספת, המסונכרן עם ביטוח לאומי, אך המערכת הזו אינה בשימוש יומיומי בשגרה. קובץ מידע שאינו מתורגל ביומיום, יקרוס בוודאות בחירום. יתרה מכך, מול התקפות סייבר מסיביות בעתות מלחמה, ביטחון חיי אדם אינו יכול להישען על מאגרים רדומים שלא תורגלו ביומיום.
אל תוך החלל שמדינת ישראל הותירה נכנסו ארגוני החברה האזרחית. בעתות חירום, עמותות שונות מצאו עצמן מנהלות חמ"לים אופרטיביים, עמותות כמו איל"ן שפתחו קו חם ופינו אוכלוסיות מיוחדות למרכזים מוגנים כדוגמת בית תמר, וארגונים כמו נגישות ישראל פינו אוכלוסייה לחדרים נגישים בבתי מלון. מדוע? משום שהמדינה לא יכלה לתת מענה למשפחה של ילדה בת 15 עם שיתוק מוחין, המתגוררת בדיור ציבורי בקומה שלישית ללא מעלית. ההירתמות של המגזר השלישי היא עדות מרגשת לערבות ההדדית בחברה הישראלית, אך התנדבות אינה תחליף למדיניות ציבורית אחראית. ומדינה אינה יכולה לבסס את ביטחונם של אזרחיה על התארגנות עמותות.
לכן הדיון אינו צריך להתמקד בשאלה אם יש מודעות, אלא אם קיימת מחויבות אופרטיבית ובעל בית ברור. התשובה, נכון לעכשיו, היא שלילית ברובה. נדרש כעת מהלך ממוקד בשלושה צירים.
הראשון: הפיכת הנגישות בחירום לחובה אופרטיבית, ולא רק לעיקרון משפטי.
השני: תרגול קבוע ושוטף של מסגרות חינוך, רווחה ורשויות מקומיות, תוך שימוש יומיומי במאגרי המידע. השלישי: קביעת תקן מינימום מחייב ומתוקצב לכל אתר קליטה או פינוי.
חוסנו של העורף הישראלי לא יימדד רק במספר היירוטים, אלא גם בשאלה את מי המדינה בוחרת לזכור ברגע האזעקה. אם ישראל שואפת לבנות חוסן לאומי אמיתי, עליה לחדול מהתייחסות לאנשים עם מוגבלות כאל שוליים במדיניות החירום, ולמקם אותם במרכז התכנון. לא מתוך חסד, אלא כחובה מוסרית בסיסית של מדינה מתוקנת.
לצד האחריות הממסדית, נדרשת גם בחינה חברתית כנה, בפעם הבאה שאתם ממהרים למרחב המוגן בבניין, עצרו לרגע בתוך הלחץ ושאלו מי מהשכנים נותר מאחור ולא מבחירה, אלא מחוסר יכולת. המבחן האמיתי של העורף אינו רק בכמות המיירטים, אלא בשאלה את מי אנו בוחרים לזכור. חוסן לאומי אמיתי נבנה כאשר אנשים עם מוגבלות וזכותם לביטחון אינם נספח, אלא חלק בלתי נפרד מליבת ההיערכות לחירום.
