אבי לוי, מייסד ומנהל פסטיבל אשדודאנס, הוכיח פעם נוספת חזון, מקצוענות ואהבה אמיתית לריקוד והצליח להפוך את אשדוד לעיר רוקדת, נרגשת ושמחה. בעוד אחרים מסתפקים בהבאת זמר מוכר ובמה, אבי לוי בנה פסטיבל אמיתי, כזה שבו גם הנוסטלגיה רקדה| אשדוד היום

אשדוד ידעה מספר פסטיבלים בקיץ הזה, אך את מה שקרה השבוע באמפי פארק אי אפשר להגדיר אלא כחגיגה אמיתית של תרבות, יצירה וריקוד. מייסד הפסטיבל, אבי לוי, הוכיח פעם נוספת שהריקוד זורם אצלו בדם ובנשמה. ההיערכות המדויקת, ההפקה המושקעת והאהבה למקצוע הורגשו בכל רגע ובעיקר במופע הנעילה המרהיב שהתקיים אתמול (חמישי) בשעה 21:00 בדיוק כפי שהובטח בהזמנה.

ההגדרה האקדמית: כך נראה פסטיבל אמיתי

לפי האקדמיה ללשון העברית, פסטיבל הוא “חגיגה ציבורית נרחבת הכוללת מופעים אמנותיים או תרבותיים בתחומים שונים, לרוב סביב נושא משותף ונמשכת כמה ימים ברציפות”. במקרה של אשדודאנס, מדובר בהתגלמות ההגדרה: מופעי ריקוד, מוזיקה, זמרים, קונספט אמנותי מגובש והשתתפות של אלפי רקדנים ורקדניות מכל רחבי הארץ. לא מופע חד-פעמי של זמר גדול, אלא מסע תרבותי רב־שכבתי, שהפך את אשדוד לעיר רוקדת באמת. לפחות לפי הגדרת האקדמיה, הפסטיבל היחיד שעומד בהגדרה הוא אשדודאנס וכל היתר? טרמפיסטים.

בין נוסטלגיה לאייטיז להווה תוסס

הקהל שגדש את האמפי מצא את עצמו חוזר אחורה בזמן. שירים משנות ה־80, לבוש צבעוני ותנועות ריקוד מלאות אנרגיה. ולו לרגע קט, חזרו הצופים להיות אותם נערים ונערות נבוכים במסיבת כיתה, מתלבטים אם להזמין את “היפה של הכיתה” לריקוד. תחושת הנוסטלגיה הזו עטפה את הערב כולו באווירה של קסם.

ההפקה: מקצוענות ברמה בינלאומית

מאחורי הקלעים ניכרה עבודתו של צוות ההפקה בראשות אבי לוי: תלבושות מוקפדות, ריקודים מותאמים לשירים, הזמנת אמנים, סידורי לינה לאלפי משתתפים וכל זאת ברמת דיוק מרשימה. בהשוואה לפסטיבלים אחרים בעיר, המבוססים רק על הופעות זמרים שונים (ולעיתים זהים), אשדודאנס בנה עולם שלם של תרבות, חוויה וקהל שותף.

רגעים מרגשים ופורצי גבולות

המופעים המרגשים ביותר היו ללא ספק אלו שהעלו על הבמה אנשים עם צרכים מיוחדים. בין היתר, קבוצת רקדנים היושבים על כסאות גלגלים, שהופעתם התקבלה במחיאות כפיים סוערות והשתתפות קבוצת “דיאז” העירונית, שהוכיחה פעם נוספת כי תרבות אמיתית אינה שייכת רק ליחידים, אלא לכולנו. החיבור בין אלפי רקדנים לבין אמירה חברתית עמוקה הפך את הערב לבלתי נשכח. רגע מיוחד נוסף היה כאשר ריקוד הוקדש לזכרו של ולרי פנוב ז״ל, אגדת הבלט שהתגורר באשדוד והלך לעולמו השנה.

גולת הכותרת: מאיה בוסקילה

בין הזמרים שעלו לבמה, המוכרים יותר והמוכרים פחות, הייתה זו מאיה בוסקילה שהצליחה להאפיל על כולם. בקולה העוצמתי ובנוכחותה הבימתית, היא הובילה את הקהל לרקוד בעמידה ולא הותירה אפילו צופה אחד על כסאו (סליחה, ירמי קפלן).

בשורה התחתונה

פסטיבל אשדודאנס הוכיח את עצמו לא רק כאירוע תרבותי אלא גם כהצהרה חברתית־אמנותית: אשדוד היא עיר שמכבדת תרבות, מחבקת גיוון ומעלה את הריקוד לדרגה של אמנות נשגבת. ללא ספק, הפסטיבל המשובח ביותר שהתקיים הקיץ בעיר. מחכים כבר לשנה הבאה, בע״ה!