כשפרצה מלחמת “חרבות ברזל” לפני קרוב לשנתיים, מצאה עצמה ישיבת אמית יגל אשדוד מול מציאות לא פשוטה: כרבע מצוות המורים גויס בצווי שמונה וגם רבים מבני זוגם של המורות נקראו לשירות מילואים. כדי לשמור על רצף לימודי ולחזק את תחושת היציבות בקרב התלמידים, הנהלת הישיבה פנתה להורי התלמידים בבקשה לסיוע. המענה היה מיידי. מספר אמהות התגייסו למשימה, בתחילה בהתנדבות מלאה, וכיום הן חלק בלתי נפרד מהצוות החינוכי.
סיפורן של האמהות שהפכו למורות
ברוריה נעמי, אמו של שמעון יוחאי, תלמיד מסלול סנהדרין, היא מורה ותיקה לאנגלית שפרשה לגמלאות. “אחרי השביעי לאוקטובר הבנתי שיש חוסר חמור במורים. זו הייתה הזדמנות כפולה, להיות קרובה לבן שלי, שהוא בן יחיד, ולתרום לחוסן החינוכי בתקופה כל כך רגישה. בהתחלה לימדתי בהתנדבות, ובהמשך הצטרפתי לצוות בשכר חלקי. לראות את המערכת מבפנים ולחוות את האכפתיות והמסירות של הצוות – זו מתנה אמיתית”.
לירן בוזגלו, שעלתה לישראל מטורונטו לפני שלוש שנים, הגיעה מרקע של עבודה עם אוכלוסיות המתמודדות עם קשיים נפשיים. “מעולם לא תכננתי ללמד כאן, אבל הרגשתי שזה הזמן לתת לישיבה בחזרה. בהתחלה חששתי שהבן שלי ירגיש מובך מכך שאני מלמדת גם בכיתה שלו, אבל להפך – הוא גאה בי. בשבילי זו זכות להיות חלק מקהילה מחבקת שמאפשרת לי לתרום ולהתפתח”.
רינה בן צבי, שעלתה מצרפת לפני ארבע שנים, מצאה עצמה עונה לקריאת המוסד לעזרה דוברת צרפתית. “לתלמידים עולים מצרפת חשוב מאוד שיש מורה שמבינה את השפה והתרבות שלהם. זו חוויה מחזקת עבורי, והבן שלי שמח שאני חלק מהצוות, גם אם אינני מלמדת אותו ישירות”.
נעה אלשוילי, אשת חינוך ותיקה, לא היססה להיכנס למערכה כשהמחסור במורים התעצם. “כשהבעלים של רבות מהמורות גויסו למילואים, הבנתי שהישיבה זקוקה לידיים נוספות. ראיתי בזה הזדמנות להחזיר הכרת הטוב. בני בהתחלה חשש שאהיה מורה בבית הספר שלו, אבל היום הוא גאה בי. בשבילי זו תחושת שליחות אמיתית”.
דבר ראש הישיבה
הרב שלום מלול, ראש ישיבת אמית יגל אשדוד, סיכם:
“זהו עם ישראל במיטבו – הורים שמתייצבים כשצריך וממלאים תפקידים של מורים מקצועיים לכל דבר. ההתגייסות הזו אפשרה לנו לשמור על שגרת לימודים גם בתקופה מאתגרת, וחיזקה את כולנו כתזכורת שאין כמו עם ישראל וכמו קהילת ההורים המופלאה שלנו”.
