קואליציה בקריסה: לסרי מסרב להיפגש, חברי מועצה מתקוממים והתושבים משלמים את מחיר האגו

כשחבר מועצה נבחר, אך נדחק לשוליים: סערת המיילים בין חבר המועצה דוד אסייג לבכירי העירייה חושפת סדקים בשלטון העירוני בראשות יחיאל לסרי. דוד אסייג, חבר מועצה מתוך הקואליציה יוצא בפומבי נגד הנהלת העיר וטוען: ״חותרים תחתיי ומונעים ממני לשרת את התושבים״. באופוזיציה כבר מזהירים, כשאפילו מי שנמצא בתוך הבית זועק, סימן שמשהו בעירייה רקוב מהיסוד. חבר המועצה קקון: ״טוב תעשה עיריית אשדוד אם תתייחס לחברי המועצה כמשאב ולא כרעש רקע״| אשדוד היום

חלופת מיילים שנחשפה השבוע בין חבר המועצה דוד אסייג לבכירי עיריית אשדוד מוסיפה נדבך מטריד לטור הדעה שפרסם אסייג מוקדם יותר הבוקר ומציפה טענה חמורה: אסייג, שנבחר כחוק לכהונתו, לא מצליח לממש את תפקידו, לדבריו, בשל חתרנות פנימית מצד הדרג הבכיר בעירייה.

המיילים חושפים תחושת תסכול עמוקה מצד אסייג, שמותח ביקורת חריפה על ההתנהלות כלפיו וטוען ליחס מערכתי שמעקר את סמכותו ומונע ממנו לתפקד כנבחר ציבור. במילים אחרות, נבחר אך מושתק. אלא שהתגובה שצדה את עינינו דווקא מגיעה מהאופוזיציה. יניב קקון, יו”ר תנועת “אשדודים” וחבר מועצה ותיק, בחר להגיב לחלופת המיילים בטון חד, ישיר וללא התחכמויות:

״הדברים הרבה יותר פשוטים מכל האין סוף מילים כאן. עיריית אשדוד תעשה טוב אם תתייחס לחברי המועצה כמשאב ונכס ולא כרעש רקע.

כל אחד מאיתנו מחזיק קשר עם אלפי תושבים שרואים בנו כתובת ובחרו שנייצג אותם… הם צריכים סיוע ופשוט פונים.

במקום להתנהג כאילו תוכנית העבודה והמנגנונים הם חזות הכל – שווה להקשיב, להרוויח את הקשר הבלתי אמצעי הזה.

ואין בעיה שתתחילו בלתרגל את זה עם הקואליציה.״

דבריו של קקון מדגישים את השבר הגדול בין הדרג המקצועי לדרג הנבחר ומעוררים תהיות על מידת האמון והכבוד שמערכת העירייה רוחשת לחברי המועצה, קואליציה ואופוזיציה כאחד.

נראה, כי מאחורי הקלעים של הנהלת העיר מתנהלים מאבקים שקטים אך עיקשים, שמרחיקים את חברי המועצה מתפקידם המרכזי: ייצוג תושבים, שותפות בשלטון ופיקוח אמיתי על עבודת העירייה.

ואי אפשר שלא לשאול: איפה ראש העיר יחיאל לסרי? מדוע נעלם דווקא ברגע שבו נדרש להנהגה, הקשבה ומתן תשובות לציבור ולנבחריו? חלופת המיילים הקשה בין אסייג לבכירי העירייה, יחד עם הטור שהתפרסם באשדוד היום, מצביעים על משבר אמון חמור בלב הקואליציה. אסייג עצמו טוען, כי פנה לראש העיר בבקשה לפגישה, אך נענה בשלילה. שתיקתו של לסרי בשעה שחברי קואליציה זועקים לחוסר תפקוד היא לא רק מפתיעה, אלא מעוררת דאגה: האם ראש העיר מאבד שליטה על המערכת שהוא עצמו עומד בראשה?

האם מדובר במקרה נקודתי של אסייג או בתופעה רחבה יותר של חוסר כבוד ניהולי כלפי הנבחרים? האם אסייג חשף, למעשה, את תחושותיהם של חברי מועצה נוספים (אולי גם מהעבר)? ימים יגידו. דבר אחד בטוח: כשקואליציה ואופוזיציה מתחילים להסכים , מישהו במערכת חייב לעצור ולהקשיב.

להלן טור הדעה שפורסם מוקדם יותר היום ב״אשדוד היום״:

פוליטיקאי או נבחר ציבור? טור דעה מאת: חבר מועצת העיר מהקואליציה, דוד אסייג

יש שאלה אחת שמלווה אותי כבר למעלה משנה וחצי.

שאלה שמעסיקה אותי כמעט בכל בוקר כשאני קם, בכל פנייה של תושב, בכל ישיבה, בכל ובכל רגע שבו אני בוחן את המציאות שסביבי:

האם אני פוליטיקאי – או נבחר ציבור? זה אולי נשמע כמו עניין סמנטי, אבל בשבילי זו שאלה של זהות. של אמת פנימית. של מצפון. כי להיות פוליטיקאי, במיוחד היום, זה לא תמיד כבוד. המילה “פוליטיקאי” הפכה בעיני רבים למילה נרדפת לאינטרסנט, לתחמן, לאדם שדואג קודם לעצמו. ואני מבין למה. יש יותר מדי דוגמאות מהמציאות שמחזקות את התדמית הזאת.

אבל בואו נעצור רגע. ננשום. ננסה לפרק את המושג.

פוליטיקאי – במהותו – אמור להיות זה שמקדם את טובת הכלל. זה שנמצא במוסדות השלטון כדי להוביל, לעצב מדיניות, לקבוע חוקים, לפקח, לבקר, ולשרת ציבור שלם. ונבחר ציבור? בדיוק אותו הדבר – רק עם מטען של שליחות. נבחר ציבור אמיתי הוא אדם שזוכר כל יום מי שלח אותו ולמה. אני מודה – בהתחלה חשבתי שפוליטיקאי ונבחר ציבור זה שמים וארץ.

היום אני מבין שזה תלוי באדם עצמו.

מה שאני שואל את עצמי כל יום זה לא מה אני, אלא מי אני רוצה להיות. איך למלא את תפקידי באמון מלא – כמו שקיבלנו מהתושבים בבחירות.

מלחמות של קרדיטים מול מציאות של חטופים!

המסע שלי התחיל במערכת הבחירות הכי קשה שידע המוניציפליזם שלנו – עיר כאובה, מדינה חטופים, הרוגים, מלחמה, כאוס. עבדנו ועבדנו והמאמץ לא היה לשווא. סיעתנו “עתיד אשדוד” הפכה לסיעה הגדולה בגוש הליברלי. אני, בתמיכת יו”ר הסיעה, קיבלתי את אמונו המלא לתפקיד תיק התפעול. תיק גדול ומורכב. יותר בתפקידי העירייה – התיק הגדול בעיר.

אגף נטיעות, אגף חופים, מנהלות רובעים, מוקד 106, איכות סביבה, רישוי עסקים, תפו”ח – והרשימה עוד ארוכה.

בנוסף מוניתי כחבר בוועדות תקציב, חינוך, איכות סביבה, בטיחות, מלגות, תמיכותו ועוד. התחלתי לעבוד. באמת לעבוד.

לאט ובשקט, מתוך תחושת שליחות עמוקה. לעובדי העירייה – רובם המוחץ מסורים עם תחושת שליחות – נתתי מעצמי על חשבון הזמן עם המשפחה והעסק. למדתי להבין את המערכות, לזהות, להכניס סדר עדיפויות, לקדם, לשנות – יחד עם עובדי הרשות לטובתם של התושבים והעיר, ביצירתיות ובמשותף.

אבל אז הגיע מה שכולנו מכירים:

מאבקי אגו. פקודות תמוהות שלא להיפגש עם מנהלים. סיבות לא הגיוניות. גזירות שמרגישות כמו ענישה פוליטית.

ואני שואל: למה?

נציג ציבור בד בהתנדבות בשם השליחות הציבורית – למה להפריע לו?

הרי באתי כדי לתרום. איך ייתכן שלא נותנים לי לעבוד? קרבות פייסבוק במקום פתרונות אמיתיים. קשה לי להבין איך מנהיג ציבור מתגושש על פייסבוק ומתעלם מהשטח. מי כתב פוסט, מי לקח קרדיט, הקרדיט שלי שלו, הוויכוחים, הריבים, הכותרות – כל כך הרבה רעש על כלום. מי הזמין את השר בן גביר, מי אמר למי ומה – ואני עומד מהצד, שותק, תוהה, מסתכל.

זו המנהיגות שראויה לעיר שלנו?

הרי לא משנה מי הביא את השר – השאלה היחידה שצריכה להישאל היא מה זה עשה למען העיר? ואם זה קידם משהו לטובת התושבים? אבל לא – הם רבים על קרדיט, לוקחים סמכויות, מנהלים מלחמות אגו – הכל בפול גז על ניוטרל.

במילים אחרות: בשם מלחמת הקרדיטים – ממשיכים לפגוע בשירותים לתושב.

כותרות מבישות באינטרנט ובפייסבוק: “קרקס פוליטי” בעיריית אשדוד ואני מנסה להמשיך לעבוד למען הציבור ולמלא את תפקידי – למרות רעשי הרקע שפוגעים בכולם.

למרות שהמלחמה היא בין מנהיגים בודדים – על מה? על אגו. כי האגו חשוב יותר מהעשייה. אני עונה לכל בעיה שמגיעה אליי.

לא משנה מאיזה רובע, מאיזו שכונה. אני מגיע, מתעד, מדבר, מנסה לפתור. כך לדוגמה – בעיה של שנים בג”ן חב”ד ברובע ג’: סכנה יומית בהורדת תלמידים בשער בית הספר בבוקר. הנושא טופל בלי רעש, בלי כתבות. פשוט עבודה משותפת – ראש מנהלת רובע ג’, אגף תפעול, אני – כולם מקצועית למען הפתרון.

בלי צורך בקרדיט.

לעומת זאת: פנייה מתושבים מפארק ברובע י’

“מטרד”, שכונת מגורים ליד פארק מיושן, מוזנח, פיקוסים בגובה שש קומות, עטלפים, יונים – לא מקום שילד אמור לבלות בו.

צירפתי תמונות, הגשתי בקשות לראש מנהל תפעול – קיבלתי כתבות מוק, תשובות, ולכאורה גם הנחיות לא לאפשר לי להיפגש בשטח. למרות שפניות תושבים נפתחו במוקד, ללא מענה. זו דוגמה אחת מיני רבות שבהן באפשרותי כנציג ציבור וממונה על התיק לתת מענה לתושבים – ומונע ממני טיפול בעניין בגלל הנחיות שמקורן במאבקים פוליטיים.

ביקשתי אפילו להיפגש עם ראש העיר – לא זכיתי למענה.

אז מה אמור לחשוב תושב פשוט שלא מקבל מענה, כשחבר מועצה שממונה על אחד התיקים המורכבים בעיר לא מצליח לקבל תשובה? אנחנו נבחרי הציבור, לא בעלי תפקידים. מנהיגות העיר צריכה לזכור שהתושבים הם הריבון. הם אלו ששלחו אותנו, ולטובתם אנחנו צריכים לעבוד.

הם יחליטו מי ינהיג את העיר בעתיד. אבל איך אפשר לעבוד כשעסוקים רק ב”למי מגיע הקרדיט”? ומי קודם? שרוצה כבוד – שיכבד אחרים.

ולסיום – תקווה:

אני לא מוותר. גם כשקשה.

אני ממשיך ללכת, לדבר עם אנשים, לראות מקרוב, לנסות לתת כמיטב יכולתי לבקשות התושבים – לא להרים ידיים.

אני מתפלל לימים טובים יותר –

לימים שבהם נזכור למה אנחנו כאן, ומי שלח אותנו.

שהמנהיגים שלנו יבינו – שהם משרתי ציבור, וזו מהות תפקידם.

ואני?

בחרתי להיות איש של אנשים. כן, פוליטיקאי. אבל נבחר ציבור.

ושם הלב שלי נמצא – ולמענכם ולמען עיר קצת יותר טובה – אמשיך לנסות לתת כמיטב יכולתי.