״איך יתכן שלא נותנים לי לעבוד?״| חבר המועצה דוד אסייג בטור דעה מפתיע

פוליטיקאי או נבחר ציבור? טור דעה מאת: חבר מועצת העיר מהקואליציה, דוד אסייג

יש שאלה אחת שמלווה אותי כבר למעלה משנה וחצי.

שאלה שמעסיקה אותי כמעט בכל בוקר כשאני קם, בכל פנייה של תושב, בכל ישיבה, בכל ובכל רגע שבו אני בוחן את המציאות שסביבי:

האם אני פוליטיקאי – או נבחר ציבור? זה אולי נשמע כמו עניין סמנטי, אבל בשבילי זו שאלה של זהות. של אמת פנימית. של מצפון. כי להיות פוליטיקאי, במיוחד היום, זה לא תמיד כבוד. המילה “פוליטיקאי” הפכה בעיני רבים למילה נרדפת לאינטרסנט, לתחמן, לאדם שדואג קודם לעצמו. ואני מבין למה. יש יותר מדי דוגמאות מהמציאות שמחזקות את התדמית הזאת.

אבל בואו נעצור רגע. ננשום. ננסה לפרק את המושג.

פוליטיקאי – במהותו – אמור להיות זה שמקדם את טובת הכלל. זה שנמצא במוסדות השלטון כדי להוביל, לעצב מדיניות, לקבוע חוקים, לפקח, לבקר, ולשרת ציבור שלם. ונבחר ציבור? בדיוק אותו הדבר – רק עם מטען של שליחות. נבחר ציבור אמיתי הוא אדם שזוכר כל יום מי שלח אותו ולמה. אני מודה – בהתחלה חשבתי שפוליטיקאי ונבחר ציבור זה שמים וארץ.

היום אני מבין שזה תלוי באדם עצמו.

מה שאני שואל את עצמי כל יום זה לא מה אני, אלא מי אני רוצה להיות. איך למלא את תפקידי באמון מלא – כמו שקיבלנו מהתושבים בבחירות.

מלחמות של קרדיטים מול מציאות של חטופים!

המסע שלי התחיל במערכת הבחירות הכי קשה שידע המוניציפליזם שלנו – עיר כאובה, מדינה חטופים, הרוגים, מלחמה, כאוס. עבדנו ועבדנו והמאמץ לא היה לשווא. סיעתנו “עתיד אשדוד” הפכה לסיעה הגדולה בגוש הליברלי. אני, בתמיכת יו”ר הסיעה, קיבלתי את אמונו המלא לתפקיד תיק התפעול. תיק גדול ומורכב. יותר בתפקידי העירייה – התיק הגדול בעיר.

אגף נטיעות, אגף חופים, מנהלות רובעים, מוקד 106, איכות סביבה, רישוי עסקים, תפו”ח – והרשימה עוד ארוכה.

בנוסף מוניתי כחבר בוועדות תקציב, חינוך, איכות סביבה, בטיחות, מלגות, תמיכותו ועוד. התחלתי לעבוד. באמת לעבוד.

לאט ובשקט, מתוך תחושת שליחות עמוקה. לעובדי העירייה – רובם המוחץ מסורים עם תחושת שליחות – נתתי מעצמי על חשבון הזמן עם המשפחה והעסק. למדתי להבין את המערכות, לזהות, להכניס סדר עדיפויות, לקדם, לשנות – יחד עם עובדי הרשות לטובתם של התושבים והעיר, ביצירתיות ובמשותף.

אבל אז הגיע מה שכולנו מכירים:

מאבקי אגו. פקודות תמוהות שלא להיפגש עם מנהלים. סיבות לא הגיוניות. גזירות שמרגישות כמו ענישה פוליטית.

ואני שואל: למה?

נציג ציבור בד בהתנדבות בשם השליחות הציבורית – למה להפריע לו?

הרי באתי כדי לתרום. איך ייתכן שלא נותנים לי לעבוד? קרבות פייסבוק במקום פתרונות אמיתיים. קשה לי להבין איך מנהיג ציבור מתגושש על פייסבוק ומתעלם מהשטח. מי כתב פוסט, מי לקח קרדיט, הקרדיט שלי שלו, הוויכוחים, הריבים, הכותרות – כל כך הרבה רעש על כלום. מי הזמין את השר בן גביר, מי אמר למי ומה – ואני עומד מהצד, שותק, תוהה, מסתכל.

זו המנהיגות שראויה לעיר שלנו?

הרי לא משנה מי הביא את השר – השאלה היחידה שצריכה להישאל היא מה זה עשה למען העיר? ואם זה קידם משהו לטובת התושבים? אבל לא – הם רבים על קרדיט, לוקחים סמכויות, מנהלים מלחמות אגו – הכל בפול גז על ניוטרל.

במילים אחרות: בשם מלחמת הקרדיטים – ממשיכים לפגוע בשירותים לתושב.

כותרות מבישות באינטרנט ובפייסבוק: “קרקס פוליטי” בעיריית אשדוד ואני מנסה להמשיך לעבוד למען הציבור ולמלא את תפקידי – למרות רעשי הרקע שפוגעים בכולם.

למרות שהמלחמה היא בין מנהיגים בודדים – על מה? על אגו. כי האגו חשוב יותר מהעשייה. אני עונה לכל בעיה שמגיעה אליי.

לא משנה מאיזה רובע, מאיזו שכונה. אני מגיע, מתעד, מדבר, מנסה לפתור. כך לדוגמה – בעיה של שנים בג”ן חב”ד ברובע ג’: סכנה יומית בהורדת תלמידים בשער בית הספר בבוקר. הנושא טופל בלי רעש, בלי כתבות. פשוט עבודה משותפת – ראש מנהלת רובע ג’, אגף תפעול, אני – כולם מקצועית למען הפתרון.

בלי צורך בקרדיט.

לעומת זאת: פנייה מתושבים מפארק ברובע י’

“מטרד”, שכונת מגורים ליד פארק מיושן, מוזנח, פיקוסים בגובה שש קומות, עטלפים, יונים – לא מקום שילד אמור לבלות בו.

צירפתי תמונות, הגשתי בקשות לראש מנהל תפעול – קיבלתי כתבות מוק, תשובות, ולכאורה גם הנחיות לא לאפשר לי להיפגש בשטח. למרות שפניות תושבים נפתחו במוקד, ללא מענה. זו דוגמה אחת מיני רבות שבהן באפשרותי כנציג ציבור וממונה על התיק לתת מענה לתושבים – ומונע ממני טיפול בעניין בגלל הנחיות שמקורן במאבקים פוליטיים.

ביקשתי אפילו להיפגש עם ראש העיר – לא זכיתי למענה.

אז מה אמור לחשוב תושב פשוט שלא מקבל מענה, כשחבר מועצה שממונה על אחד התיקים המורכבים בעיר לא מצליח לקבל תשובה? אנחנו נבחרי הציבור, לא בעלי תפקידים. מנהיגות העיר צריכה לזכור שהתושבים הם הריבון. הם אלו ששלחו אותנו, ולטובתם אנחנו צריכים לעבוד.

הם יחליטו מי ינהיג את העיר בעתיד. אבל איך אפשר לעבוד כשעסוקים רק ב”למי מגיע הקרדיט”? ומי קודם? שרוצה כבוד – שיכבד אחרים.

ולסיום – תקווה:

אני לא מוותר. גם כשקשה.

אני ממשיך ללכת, לדבר עם אנשים, לראות מקרוב, לנסות לתת כמיטב יכולתי לבקשות התושבים – לא להרים ידיים.

אני מתפלל לימים טובים יותר –

לימים שבהם נזכור למה אנחנו כאן, ומי שלח אותנו.

שהמנהיגים שלנו יבינו – שהם משרתי ציבור, וזו מהות תפקידם.

ואני?

בחרתי להיות איש של אנשים. כן, פוליטיקאי. אבל נבחר ציבור.

ושם הלב שלי נמצא – ולמענכם ולמען עיר קצת יותר טובה – אמשיך לנסות לתת כמיטב יכולתי.