נכט סופג, אמסלם מתחבק ולסרי? חושש בדיוק כפי שצילקר פחד ממנו אז

מהפך בעירייה: מערכת היחסים העכורה בין לסרי לאמסלם בקדנציה הקודמת הפכה לברית מפתיעה וחמה במיוחד. נכט? הוא תופס עכשיו את מקומו של אמסלם כאיום המרכזי על ראש העיר. ואולי בדיוק בגלל זה הוא סופג את כל האש

טור דעה הכולל פרשנות פוליטית מאת: אשדוד היום

מי שעקב אחרי החיים הפוליטיים באשדוד בעשור האחרון, בוודאי זוכר את הסכסוך המתוקשר בין ראש העיר יחיאל לסרי לבין ממלא מקומו, אבי אמסלם. השניים, כך דווח, לא החליפו ביניהם אפילו שלום במסדרונות העירייה. עיתוני העיר חגגו כל חילופי מהלומות מילוליות ביניהם, ואמסלם אף התמודד על ראשות העיר (בלי תמיכה מחברי הרשימה שלו, שתמכו כל העת בלסרי), כשהוא מדפיס פתקים צהובים עם שמו. הייתה זו הכרזה חד-משמעית: אני נגדך, יחיאל.

הציבור היה משוכנע שזה סכסוך בלי דרך חזרה. לסרי, כך מספרים בסביבתו, לא שוכח ולא סולח. ולמרות זאת, ההיסטוריה כתבה תסריט אחר לגמרי.

פער שקשה להתעלם ממנו

מעבר ליחסי הכוחות האישיים והדרמות במסדרונות, יש גם עובדות מספריות שהציבור לא שוכח: בבחירות האחרונות הצליח לסרי להביא לרשימתו שני מנדטים בלבד, ואפילו זה נתפס בעיני רבים כהישג מוגבל מאוד. למעשה, גם אם רשימתו לא הייתה עוברת את אחוז החסימה, לסרי היה נכנס למועצה בכל מקרה בזכות מעמדו כראש העיר הנבחר. כלומר, שני המנדטים הללו שווים בפועל למנדט אחד, אם לא פחות מזה.

מנגד, אלי נכט השיג הישג בולט וחד-משמעי של ארבעה מנדטים והיה קרוב מאוד לחמישה. זהו פער משמעותי, מוחשי וכואב, שזועק מהקלפיות ומציב את נכט כדמות ציבורית חזקה ורלוונטית בהרבה מלסרי, לפחות בעיני אלפי תושבים שמגיעים להצביע בבחירות. הציבור, מצידו, לא עיוור לפער הזה. הוא רואה, מבין, וגם שואל את השאלות הנכונות: מדוע מי שזכה לאמון הציבור מוצא את עצמו תחת מתקפה, בעוד מי שכמעט לא עבר את אחוז החסימה מתנהל כשליט בלעדי?

משנאה לאהבה פוליטית?

פחות משבוע לפני הבחירות האחרונות, אמסלם נאלץ להסיר את מועמדותו לראשות העיר, באין תמיכה בו, והביע תמיכה בלסרי. למשא ומתן הקואליציוני הוא הגיע בלי דרישות, בלי ראשות דירקטוריון לעצמו, בלי תיק בכיר ובלי דרמה (למד לקח על בשרו מהקדנציה הקודמת, אז הגיע ללסרי נפוח מעצמו ומששת המנדטים שהיו לו). כאילו ויתר מרצונו על הכול.

תיק הרווחה, שעליו הופקד אמסלם, מתנהל בפועל על ידי הדרג המקצועי ולא נראית בו טביעת אצבע ציבורית או מדינית משמעותית של אמסלם. ובכל זאת, אמסלם הוא היום אחד האנשים הקרובים ביותר ללסרי. הקרבה הזו הגיעה עד כדי כך שראש העיר ביקש לצאת עם אמסלם לנסיעה מתוקצבת לספרד בנובמבר הקרוב, נסיעה על חשבון משלם המסים.

האם כך מתגמלים אויבים פוליטיים? או שאולי מדובר בגאונות פוליטית של לסרי, שמבין היטב כיצד לנטרל איומים?

ומנגד: אלי נכט

מי שממלא כיום את תפקיד “המרגיז הלאומי של לסרי” הוא סגן אחר, אלי נכט. הביקורים שלו ברובעים, הפוסטים ברשתות והנוכחות הציבורית הפכו אותו לדמות שלא ניתן להתעלם ממנה. בדיוק כפי שאמסלם תפס את המקום הזה בקדנציה הקודמת עם סיורים ״מרגיזים״ ברובע י״ב שהוא כביכול בתפיסתו של לסרי, ״לא השטח הטבעי שלו״.

נראה שלסרי זיהה בנכט את מה שכולם מדברים עליו בלחש: איום אמיתי על כסאו. נכט צעיר, חד, דינמי ומביא רוח חדשה למערכת העירונית, ממש כמו שלסרי היה בשנת 2006, שנתיים לפני שזכה בבחירות והדיח את ראש העיר המיתולוגי צבי צילקר ז”ל. גם אז, צילקר פיטר את לסרי מתפקידו ואף נלקח ממנו הרכב האישי שקיבל מהעירייה, צעד שנתפס כמשפיל, אך הוביל את לסרי היישר ללשכת ראש העיר. (אנקדוטה קלה- מספרים, שמי שלקחה בפועל את הרכב ללסרי היא לא אחרת מאשר דינה בר אולפן שגם אז היתה הסמנכ״לית של העירייה).

ההיסטוריה חוזרת?

אז מי באמת מאיים על לסרי?

אמסלם הבין ככל הנראה שהמרוץ לראשות העיר מבחינתו הסתיים. ייתכן שזה תוצאה של סקרים פנימיים, ייתכן שזו הבנה פוליטית פשוטה כאשר גם חברי סיעתו הביעו תמיכה נחרצת בלסרי גם כאשר מועמדותו של אמסלם היתה. כך או כך, הוא החליף צד ונצמד ללסרי. לא כיריב אלא כבן ברית. ההפתעה האמיתית היא שדווקא אמסלם, שהיווה סדין אדום ללסרי בעבר, זוכה היום לקרבה נדירה.

ומצד שני, אלי נכט הפך לאויב הציבורי החדש של ראש העיר. הסנקציות, ההשפלות, לקיחת הסמכויות וההתקפות המרומזות כל אלו מצביעים לא על שנאה, אלא על פחד. לסרי פשוט לא מתעלם ממי שמסכן אותו. ולכן הוא מתעלם מרוב חברי המועצה אבל בנכט הוא נלחם.

מה הלאה?

נכט ככל הנראה עובר עכשיו את התקופה הקשה ביותר בקריירה הציבורית שלו. היחס שהוא מקבל מזכיר מאוד את הדרך הקשה שעבר לסרי עצמו, כולל העלבונות, ההדרה והלחצים. אבל מי שמבין פוליטיקה יודע, כשאתה נתקל בכזו עוינות מצד מי שיושב על הכיסא, סימן שאתה קרוב אליו מתמיד (לכסא, כן?).

אז אולי דווקא המאבק הקשה הזה הוא קרש הקפיצה? אולי נכט, כמו לסרי בזמנו, ישלם עכשיו מחיר אישי ופוליטי כבד אבל יתכן מאוד, שהוא יהיה זה שיקטוף בעתיד את הפירות (?)

הפוליטיקה באשדוד מלמדת אותנו פעם נוספת: אין אויבים קבועים ואין חברים לנצח. יש רק אינטרסים, רגעים משתנים ושאיפות שלא תמיד נגמרות בהסכמות. בינתיים, אמסלם נהנה מחיבוק פוליטי מפתיע, בעוד נכט מתמודד עם מה שלסרי עבר בעצמו. וכמו שאמר פעם ראש עיר אחר: ״הדרך לפסגה תמיד עוברת דרך הגיהנום”.

נמשיך לעקוב ולעדכן אתכם!

בתמונה הראשית בהתאם לסע׳ 27א לחוק ז״י: אמסלם חותם על הסכם קואליציוני עם אמסלם, בתיווך השר מרגי (היחיד מבין ראשי הסיעות שהיה זקוק למתווך שחתם גם בעצמו עם ההסכם הקואליציוני)