כשההבטחות נעלמות והציצית יוצאת מהארון: אלי נכט וגלגולו הפוליטי באשדוד| טור דעה מאת: אינג׳ בורודה

אלי נכט: מלוחם נגד התחרדות העיר ועד לבעל בריתם של החרדים. האם זו צביעות פוליטית או בגידה בבוחריו החילונים? – טור דעה מאת: חבר המועצה לשעבר אינג׳ ולדימיר בורודה

טור דעה, מאת: אינג' ולדימיר בורודה
חבר מועצת אשדוד לשעבר

אלי נכט נכנס לפוליטיקה המוניציפלית באשדוד כנציג בולט ונחרץ של המחנה החילוני. הבטחותיו טרם הבחירות היו חד-משמעיות: לעצור את מגמת ההתחרדות ההולכת וגוברת, אשר מתרחשת בתמיכתו של ראש העיר, להגן על אופיו האזרחי החילוני של המרחב הציבורי ולהיאבק למען תרבות וחיים חילוניים ללא כפייה דתית. רבים מתושבי אשדוד החילונים ראו בו נציג אותנטי – אדם שילחם למען האינטרסים שלהם אל מול הלחצים הגוברים מצד המגזר החרדי.
אך אלי נכט של היום – הוא אדם אחר לגמרי. לאחר שזכה בתפקיד סגן ראש העיר ונכנס לקואליציה עם כוחות החרדים, לא רק שלא עמד בהבטחותיו, אלא אף החל להפגין קירבה לקהילה החרדית בעיר: תמונות עם ציצית, תפילין והשתתפות באירועים דתיים יחד עם הנציגים החרדים. כמובן, אין בכך פסול, אך כל זה בנוסף לתמיכתו הברורה המתבטאת בהצבעות ובעמדות שמקדמות את האינטרסים של הציבור החרדי, מציירים תמונה שונה.
"שמירה על ההסכמים הקואליציוניים מחייבת זאת"- כך מנסים חלק מנציגי רשימתו להצדיק את הצעדים הללו. אך ההתנהלות הזו מעוררת כעס ובלבול- לא רק בקרב מצביעיו החילונים, אלא גם אצל שותפיו הדתיים.

אבי אמסלם, יו"ר רשימת ש"ס המקומית, לא פספס את ההזדמנות לעקיצה: "לא מספיק להצטלם עם ציצית- תצביע בעד מקוואות וכוללים".
זוהי לא רק עקיצה- אלא דרישה פוליטית ברורה: אם אתה איתנו, תוכיח את זה במעשים, לא רק בתמונות בפייסבוק.
ונכט אכן מוכיח – במעשים.

מבחינת הבוחר החילוני באשדוד, מדובר לכאורה בתחושות בגידה פוליטית וחברתית. אדם שנבחר כדי לבלום את הלחץ החרדי- הפך בעצמו לחלק ממנו.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך התרחשה כבר בקדנציה הקודמת של נכט כסגן ראש העיר, כאשר שימש כיו"ר הדירקטוריון של המשכן לאמנויות הבמה. במקום לקדם באופן אחראי את הערכים של התרבות החילונית הליברלית, נכט הגיש הצעה להפעלת המשכן בשבת- הצעה לא מבוססת ולא מוכנה משפטית, כך שהתוצאה של קבלתה לא הייתה מלכתחילה בעלת סיכוי ממשי. הצעתו לא רק שנכשלה בסופו של דבר, אלא גם עוררה גל חריף של ביקורת כלפי הציבור החילוני כולו מצד המגזר החרדי. התוצאה הייתה הרסנית: נכט פוטר מתפקידו כיו"ר הדירקטוריון והותיר אחריו נזק תדמיתי ומעשי למאבק החילוני בעיר ולקהילה החילונית עצמה.

האם ניתן להצדיק את ההתנהלות הזו בשם "בשלות פוליטית"?, קשה להאמין. מדובר, ככל הנראה, בציניות פוליטית קלאסית- כאשר לצורך שמירה על כיסא וכוח, נוח לשכוח למי ומה הובטח. אלי נכט של היום אינו מגן על הציבור החילוני, אלא פוליטיקאי שמנסה לרצות את כולם – ובדרך מאבד את אמונם של אלו ששלחו אותו לשם מלכתחילה.

אלי נכט, כנבחר ציבור, חייב הסבר לבוחריו. אין לו את הפריבילגיה לשתוק כשמעשיו סותרים בצורה בוטה את הבטחותיו. שתיקה אינה נייטרליות- אלא מביעה שותפות. כל עוד הוא ממשיך לשחק בשני המגרשים, בניסיון לרצות את כולם, הוא מאבד את העיקר – את האמון של אלו שהאמינו בו כמנהיג חילוני ואמון כזה, ברגע שנשבר- איננו חוזר.