שונאים- סיפור אהבה: האהבה האנדלוסית לצד קנאה וצרות עין

התזמורת האנדלוסית הייתה בעבר מושא גאוותו של כל תושב בעירכאשר מייסדיה, ראש העיר ד״ר יחיאל לסרי ומנכ״ל המשכן לשעבר מוטי מלכא, הצליחו יחדיו להוביל אותה להישגים ראויים לכל שבח ולמעמד של תזמורת לאומית, על כל המשתמע. בשנים האחרונות, חילופי בעלי תפקידים משמעותיים הובילו לקריסתה האיטית והמתמשכת של התזמורת, כאשר מעמדה כתזמורת לאומית נלקח ממנה ועמו נלקחו התקציבים וכן החלה עזיבה של בעלי תפקידים משמעותיים ומקצועיים שנראה, כי פינו את מיקומם למינויים הרבה פחות מוצלחים. ״באין חזון, יפרע עם״, כתוב בספר משלי

״באין חזון יפרע עם״ (משלי כ״ט, יח׳) משמעו של הפסוק: הישגים חומריים בלבד, ללא אידיאלים – עלולים לגרום להתנוונות ולשחיתות.

התזמורת האנדלוסית נוסדה בעיר בשנת 1994 ע״י מנכ״ל המשכן לשעבר מוטי מלכא וראש העיר ד״ר יחיאל לסרי. לפי ההערכות, חלוקת העבודה בין השניים היתה די ברורה כאשר מי שהיה הכוח המניע הן המקצועי והן מבחינת יוזמה וחזון הוא, כמובן, מוטי מלכא. מי שהיה ועודנו בעל התואר דוקטור ועם הפנים היפות יותר הוא, מה לעשות, ד״ר יחיאל לסרי ראש העיר. השניים השלימו את החסר זה אצל זה וביחד, הצליחו להקים את אחת התזמורות היותר מצליחות ומשגשגות שהיו אי פעם בארץ בתחום המוזיקה הקלאסית מן המזרח וצפון אפריקה ולמעשה, גרמו לקהל שלם להתאהב במסורת מבית אמא ואבא, שהועלתה בכבוד גדול לבמות הגדולות ביותר בארץ ובעולם.

היו ימים, שבהם שמה השני של אשדוד היה ״התזמורת האנדלוסית״. התזמורת היתה מופיעה בארץ ובעולם בשלל קונצרטים ובבמות המפוארות והמכובדות ביותר. את התזמורת ייסד והקים מוטי מלכא, מנכ״ל המשכן לשעבר ולשעבר גם חברו הטוב והקרוב ביותר של ראש העיר יחיאל לסרי. במרוצת הזמן וכחלק מהסיוע של מלכא ליחיאל לסרי להיבחר לראשונה לראשות העיר אשדוד, דאג מלכא להכניס לתזמורת את ד״ר לסרי כחבר הנהלה בכיר וביחד, שניהם סייעו האחד לשני כל אחד בתחומו. המרוויחים העיקריים בכל החברות הזו שאיננה עוד, היו תושבי העיר אשדוד שזכו לקבל תזמורתברמה בינלאומית ושפע של מופעי תרבות ופסטיבלים מהשורה הראשונה והרבה מעל כל עיר אחרת, זולת תל אביב. 

בשנים האחרונות, למעשה, מאז שמוטי מלכא כבר לא חלק רשמי מהתזמורת, ירד פלאים ערכה וקרנה של התזמורת האנדלוסית. לשורת המנהלים נכנסו יו״ר התזמורת טלי סהרוני  ומנכ״ל התזמורת שלום לוטטי.

לסהרוני לא היה ניסיון קודם שופע בעניין ניהול תזמורות או בכלל ניהול מוסדות תרבות בסדר גודל כזה. לוטטי היה אומנם מנהל מתנ״ס מעורך מאוד והוא אדם טוב מאוד אך גם בידיו אין את הניסיון העשיר שאמור להיות למי שמנהל תזמורת בסדר גודל מכובד כזה, לא החזון ויש שיגידו שגם אין לו את החשק הדרוש לניהול תזמורת.

התזמורת האנדלוסית כבר לא תזמורת לאומית

בשנת 2018, בעקבות ההכרה בתזמורת האנדלוסית כתזמורת לאומית,קפצה תמיכת מנהל התרבות מ-2 מיליון ש״ח בשנה ל-7.5 מליון ש״ח. המשמעות היא, שככל שיש יותר כסף בתזמורת, כך הקהל ייהנה מהופעות איכותיות יותר עם נגנים ואמנים מעולים ובמקומות רבים יותר ברחבי הארץ ובעולם. מאז ביטול מעמדה של התזמורת האנדלוסית כתזמורת לאומית, התמיכה פוחתת מדי שנה באופן דרסטי. בשנת 2023 התמיכה התקציבית של משרד התרבות עמדה על כ-6 מיליון שקלים. לשם ההשוואה, בשנת 2020 התמיכה היתה כ- 9 מיליון שקלים. כלומר, התמיכה ירדה בכ-33% והיד עוד נטויה כאשר קיים תהליך קבוע של ירידה בתקציב, בשל הקיטון בפעילויות של המוסדות של אשדוד לצד הגידול בפעילויות של מוסדות התרבות האחרים במדינת ישראל.

המשימה הקשה ביותר לתזמורת היא לקבל את ההכרה כתזמורת לאומית בפעם הראשונה. מרגע ההכרה, המשימה לשמור על מעמדה כתזמורת לאומית אמורה להיות פשוטה הרבה יותר משום שעם ההכרה, מגיעים התקציבים וכך אפשר לפעול ולשמר את מעמדה של התזמורת. מהרגע שהתזמורת איננה מוכרת כלאומית, למעשה, הולך ויורד הסיכוי לשוב למעמד הזה משום שהתקציבים הולכים ויורדים, ואז חסרה היכולת לעמוד בקריטריונים בשביל לחזור להיות תזמורת לאומית.

התדרדרות בכמות המינויים ונטישה המונית של הקהל המאוכזב

בעבר, היו לתזמורת האנדלוסית שלוש סדרות מופעים, עם כ-1,500מנויים. כיום, קיימת סדרה אחת בלבד עם כ-300 מנויים בלבד. כלומר, במקום שהתזמורת תצמח, תפרח ותתפתח עם השנים, חלה ירידה תלולה, שמתרחשת לא רק בכמות המופעים אלא במספר פרמטרים. מדובר בכשל ניהולי ברמה החריפה ביותר. ללא חזון, ללא חשק ללא חדשנות ישנה נטישה המונית של מינויים באשדוד והנתונים מדברים בעד עצמם. נראה, כי המערכת הניהולית בתזמורת, על כל חלקיה, ובהשראתו של ד״ר יחיאל לסרי שהוא הפטרון המרכזי, עושה זילות למוסד תרבות מפואר זה שזכה בפרס ישראל (2006) ולאחר שהוכרה התזמורת כתזמורת לאומית בשנים: 2017-2022 אז הורידו את המעמד ומאז המעמד לא שב. הזילות באופן הניהול של התזמורת ובאין חזון, מובילה את התזמורת לכך, שעיקר הפעילות שלה היא עם הרכבים קטנים, איזוטריים במתנ״סים ובמועדוני קשישים באשדוד, תמורת הכנסות זעומות רק כדי לנסות להצדיק את קיומה ולהגדיל את הדיווחים על מספר הקונצרטים למשרד התרבות. הקיטון של מכסתהתמיכה של משרד התרבות צפוי להמשך גם בשלוש השנים הקרובות בשל הפסקת הכרתה כתזמורת לאומית ובנוסף, בשל הקיטון בהיקף הפעילות על כל מרכיביו (בין היתר, הקריטריונים הם: מספר הפקות מספר הרצות, הפקות בכורה, הפקות רב תחומיות, הפקות מקור ועוד ועוד). 

נקודת האור היחידה בתזמורת היא המחלקה החינוכית, שעדיין מצליחה לשמור על רמה טובה מאוד, על אף ולמרות האווירה העכורה הקיימת בקרב עובדי התזמורת. האחראית העיקרית לאווירה זו היא מי שמונתה לתפקיד יו״ר האנדלוסית על ידי יחיאל לסרי, מקורבתו טלי סהרוני שמסתבר, שלפחות לפי הטענות נאמר, כי היא מפעילה כוחנות, אטימות ודורסנות כלפי חלק מהאנשים שיש להם ממשק עם התזמורת ובהם הופתענו לגלות גם פייטנים מובילים בקנה מידה ארצי. 

תזמורת בלי מאסטרו- יש דבר כזה?

אין מאסטרו מנצח לתזמורת. מוזר? אומנם בתזמורת אכן הצליחו לגייס את אלעד לוי, מוסיקאי מחונן, נגן קמנג׳ה מצוין, אבל הוא לא דמות של מאסטרו, לוי לא עומד על במה ולא מנצח. לוי הוא בחירה טובה מאוד לאנסמבל נגנים מסורתי אך לא מיועד לתזמורת של 35 נגנים, כשהוא לא נוגע ולא מופקד על עניין העיבודים או התווים וגם לא על הניצוח זה כשל מובנה, קשה ועמוק, שגם הקהל מרגיש. עם זאת, יש מוסיקאים צעירים שמעריצים את אלעד לוי ובצדק אבל, כאמור, זה לא יכול להציב אותו כמנהל מוסיקלי ומנצח ראשי. לזכותו של לוי נציין, כי הוא באמת לא שם ויודע את מגבלותיו ולכן הוא לא מנצח בעמידה על פודיום. 

״אין דבר כזה בעולם התזמורות הקלאסיות ובוודאי לא כאחת התזמורות, שזכתה בפרס ישראל בשנת 2006 להיות ללא מאסטרו, ללא מנהל מוסיקלי וללא מנצח ראשי״, אמר לנו גורם המעורה בתחום. 

בעיה: לא משתחררים ממוטי מלכא – הדמות המייסדת הדומיננטית עד היום 

פייטנים מובילים בקנה מידה ארצי הטיחו בפני יו״ר התזמורת, טלי סהרוני, את התנהלותה הקלוקלת בעיניהם. נראה, שכל המערכת של האנדלוסית בהשראתו של יחיאל לסרי לוקה בליקוי מאורות גדול שליבתו היא העובדה, לפיה הם פשוט לא משתחררים מהדמות המייסדת של מוטי מלכא, שעדיין דומיננטית בשדה התרבות בארץ בכלל ובאשדוד בפרט במיוחד בתחום עולם הפיוט והמוסיקה האנדלוסית. נראה, כי אנשי התזמורת הנוכחיים לא מצליחים להשתחרר מהצל החיובי הגדול של מלכא, כאשר במקום ללמוד מהאיש עם החזון התרבותי הכי גדול שהוגשם בעיר, מההשקעה, ההתמדה והאהבה לדבר, באין כשרון, הם מנסים להלך בין הטיפות ומנסים לרצות את ראש העיר יחיאל לסרי ובאין ידע, באין חזון, באין תשוקה ורצון, המשימה הופכת לבלתי אפשרית בעבורם. 

מעבר לחזון, שסהרוני ואנשיה לא מצליחים לקדם או לרקום, נראה, כי קיימת ממש איבה כלפי מלכא על כך שהוא הצליח היכן שהם נכשלים בלי סוף. הגיבנת שהם סוחבים, גיבנת של ההצלחות של מלכא, גרמה להנהלת התזמורת בהנחייתו של ראש העיר, לעשות שגיאות קשות, שפגעו במוסדות התרבות של העמותה, כמו: פיטוריו של שמואל אלבז המנצח הדגול והמנהל המוסיקלי, פיטוריו של יורם אזולאי היועץ המוסיקלי והנגן הראשי הבכיר בתזמורת שהוא סמל התזמורת. מדובר בשני סמלים מובהקים של הצלחה בעולם הפיוט והמוסיקה האנדלוסית שהיו בתזמורת בימיה היפים וכעת הם כבר לא שם. 

בנוסף, נרשמה התברברות בגיוס מנצחים שהתחלפו כמו גרביים, בעוד היה להם כשרון מעולה עילוי מוסיקלי, של המנצח רפי ביטון שגם עליו הם הזדכו. 

מנכ״ל התזמורת – איש טוב ולא מעבר 

בצד הניהולי-אדמיניסטרטיבי נמצא המנכ״ל בפועל שלום לוטטי, שעליו אפשר להגיד ללא היסוס, שהוא אדם טוב, שאף ביקש מספר פעמים לשחרר אותו מעולה של התזמורת והשמועות אומרות שהוא, לצערינו, אף לקה בלבו. בהזדמנות זו, נאחל לשלום רפואה שלמה. לוטטי, כאמור, הוא אדם טוב והוא אמר בחוגים מסוימים, שזה לא בשבילו. בכל מוסד תרבות בקנה מידה ארצי, נוסחת ההצלחה טמונה בדמויות המפתח של מנכ״ל דומיננטי, איכותי, מקצוען לצד יו״ר שיודע/ת להתוות חזון ולצדם, אמור להיות מאסטרו- מנהל מוסיקלי מוערך עם חזון מוסיקלי. לדאבון הלב, שלושת בעלי התפקידים האלה לא קיימים בתזמורת. לא באיכות הנדרשת ולא ברעב להצליח, שאיננו. 

בחירת רפרטואר מביכה  

בחירת הרפרטואר של התזמורת בשנים האחרונות מבישה ורחוקה מהחזון הראשוני שהוטמע בה בתחילת הדרך. התזמורת האנדלוסית אשדוד לא נולדה כדי להביא את ירדנה ארזי לסדרות מינויים, עם כל הכבוד לכשרון שלה. התזמורת האנדלוסית איבדה את עמוד השדרה של הליבה השורשית, שבזכותה נולדה האנדלוסית מלכתחילה, שהמייסדים שלה ובראשם מוטי מלכא עמלו קשות ליצירת החזון שלה ובאין חזון, אמרנו כבר, ייפרע עם. 

כשל נוסף שהיה בשנים האחרונות ומוגדר מעשה שלא ייעשה בעולם התרבות, היה כאשר התזמורת האנדלוסית יצאה לקונצרט במרוקו, כשהיא שילמה את כל העלויות מקצה לקצה: שכר האולם, הסעות, שכר נגנים, הגברה, טיסות, מלונות, עם מלווים למכביר מהנהלת התזמורת וללא שקל אחד של הכנסה. ככה לא בונים תזמורת ובמקרה הזה, היו אמורים רק לשמור על הקיים ולהצעיד קדימה. 

האיבה והשנאה 

האיבה, השנאה וצרות העין כלפי מוטי מלכא מעסיקה את אנשי התזמורת בראשות סהרוני יותר מדי ויש להניח, כי אלה חלק מהסיבותשמונעות מהם להצעיד קדימה את התזמורת. נראה, שזה עקב האכילס הגדול ביותר של כל מה שקורה במוסדות האלה ולא רק בתזמורת. 

במרכז לפיוט ושירה, שהוא מעין ״בן״ של התזמורת, רוב הפייטנים ובראשם רבי דוד אדרי, שהוא הדמות המוערכת ביותר בעולם הפיוט ושירת הבקשות ברחבי העולם, נערץ על ידי כל הפייטנים עצמם, הלכו עם מוטי מלכא למטרוז׳. באירועי הבקשות של מטרוז׳ נוכחיםמאות אנשים והבקשות מתקיימות בנאמנות למסורת העתיקה של שירת הבקשות עם אנסמבל פייטנים מקצועי, שמקיים חזרות שבועיות שאותן מדריכים: רבי דוד אדרי ובנו אבי אדרי, כאשר כל אחד מהפייטנים הוא חזן ראשי בבית כנסת מרכזי בעיר אשדוד והם הופיעו בפסטיבלים גדולים במרוקו ובקרוב גם בספרד. לעומת זאת, במרכז לפיוט ושירה משלמים הון עתק לפייטנים, שאליהם מגיעים עשרות בודדות של אנשים והבדיחה העצובה היא שגם לא מתקיימת שירת הבקשות ככתבה וכלשונה, אלא מקבצי פיוטים. נסביר, שכמו שלא כל אחד יודע לבצע את מוצארט ובטהובן, כך לא כל פייטן יודע לבצע את עולם ״שירת הבקשות״ הייחודי והמקצועי שרק בודדים יודעים בארץובמטרות מתמחים בכך. 

מוסד פאר נוסף שהתרסק הוא פסטיבל ״אשדודשירה״, שהוביל מהפכה בעולם הספרות והשירה. השירה היא שירת משוררים קדמונים ועכשוויים, מזרחיים ומערביים, נשים וגברים, יהודים ולא יהודים. כיום, מתוך רפרטואר עשיר ומרתק שהיה בעבר, נותרה רק הכותרת של הפסטיבל והתוכן לצערנו, נעלם.

כשל ניהולי נוסף: מינוי של פעיל של ג׳קי בן זקן, שעובד אצלו 

כשל ניהולי נוסף הוא מינויו של פעיל של ג׳קי בן זקן, שעובד אצל ג׳קי בן זקן, ישראל אוחיון שמונה למנהל המרכז לפיוט ושירה, כאשר לא ברור כלל אם יש באמתחתו השכלה פורמלית כלשהי ולא בטוח שקיים לו הידע האישי בתחום וכרגע, הוא גם עדיין חסר יכולות ניהוליות. לאשדוד היום נודע, כי חלק גדול מהפייטנים לועגים לאוחיוןמאחורי גבו בשל חוסר הידע המקצועי וההתנהלות שנראית חובבנית למסתכלים מהצד, לפחות. ביטוי גס ובוטה של האיבה למוטי מלכא, ניתן להמחיש באמצעות דוגמא בדמות הוראה, שנתן בעבר יחיאל לסרי ליו״ר ועד בית כנסת מרכזי בעיר להפסיק את קיום קורס הפיוטים של מטרוז עם רבי דוד אדרי וכך, ארבעים ושניים תלמידי הקורס סולקו מבית הכנסת יחד עם רבי דוד. מדובר בסיפור שאירע לפני כשלוש שנים אך הותיר צלקת עמוקה בלב תלמידים רבים ואצל הפייטנים. הקורס עבר למשכנו החדש בבית הכנסת בגן העיר (בניין המשרדים). 

נחמד היה לראות, כי במשך שנים, ראש העיר ד״ר יחיאל לסרי היה מוזמן למסיבת סיום הבקשות של הפיוט ושירה ולסרי לא היה מגיע וראו זה פלא, מאז הפילוג עם מטרוז, לסרי מגיע ויושב בכל אירוע של סיום הבקשות של המרכז לפיוט ונוכח, לצערו הרב, לדעת, שזה לא באמת בקשות אלא ערב פיוטים עם הזמנות חינמיות למכביר. מדי שנה, מטרוז מקיימים את מסיבת סיום הבקשות בהצלחה רבה וללא הזמנות כלל. כלומר, התושבים מצביעים ברגליהם ורוכשים כרטיסים ממיטב כספם. 

צרות עין- למה יש לו? למה הוא? 

צרות עין מוגדרת כקנאה, חוסר הרצון לראות בטובתם של אנשים אחרים. מקור מהתלמוד: "וצוה הכהן ופנו את הבית תנא הוא כונס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו ועל צרות העין״. (ערכין, ט״ז, א׳). 

יש הטוענים, כי יחיאל לסרי סוחב על גבו שק, לפיו הוא חי בצלו של מוטי מלכא. כל עוד הצלחתו של מלכא קידמה את יחיאל לסרי, בהצלחה בקמפיין הבחירות לראשות העיר, בהובלה של התזמורת האנדלוסית לפרס ישראל וכל יתר ההצלחות, ה״שק״ הזה לא הפריע ללסרי ברמה היומיומית. נראה, כי החל משלב מסוים שלא ניתן להצביע עליו במדויק, יחיאל לסרי לא הצליח יותר להכיל את מלכא, שצמח לקנה מידה גדול מאוד ורכש לעצמו שם ברמה הארצית בכל הנוגע לעולם התרבות והתזמורות ויתכן שהאפיל על לסרי. כל הכבוד של יחיאל לסרי נובע מכותרת תפקידו כראש עיר; תהילתו של מלכא היא לא כובע של תפקיד אלא נובעת מאישיותו הייחודית של האישעצמו ואת זה, אין לכל אחד. עובדה היא, שכל המוסדות התרבותייםשהיה בהם מלכא, מזוהים עמו אפילו עד עצם היום הזה ובחלוף שנים, החל ממתנ״ס ״תקוותינו״ ועד המשכן, האנדלוסית, הפיוט והשירה, פסטיבל מדיטרנה, פסטיבל אשדודשירה, תחרות העוד, תחרות הקמנג׳ה ועוד. 

הופתענו לגלות, כי בכל מוסדות התרבות שמלכא הקים, יחיאל לסרי סירב לתקצב ועיריית אשדוד מעולם לא תקצבה את פסטיבל אשדודשירה, לא את תחרות העוד, לא את תחרות הקמנג׳ה ולא את פסטיבל ״אושפיזין״. דו״חות הכספים מגלים לנו, שבמהלך השנים, באופן סיסטמטי, בכל שנה התמיכה במרכז לפיוט ושירה ירדה בכמה אלפי שקלים. הירידה בתקציבים המשיכה עד אשר מוטי מלכא״התפוטר״, או אז ״שבו תקציבים לגבולם״, כולל גם באפיק נוסף ועקיף דרך החברה העירונית לתרבות ומתנ״סים במסווה של שיתופי פעולה. הסכמי שת״פ נחתמו ועוד ידובר עליהם. 

בשורה התחתונה, הסכסוך בין ראש העיר יחיאל לסרי למוטי מלכא נמשך ביתר שאת וגם בימים אלו, הוא עדיין משפיע על כלל תושביהעיר אף כי מלכא לא מחזיק בשום תפקיד רשמי בעיר. החזון הפורץ של מלכא ממשיך במרכז למטרוז, אותו ייסד מאפס בשנים האחרונות ונראה, כי צלו הגדול של מלכא, לכאורה, ממשיך לרדוף את לסרי לפחות בעצם המחשבה. התקופה הקרובה תתאפיין בהתחלת תקופת ״שירת הבקשות״ הקסומה וגם כאן צפויים להמשך המאבקים הסמויים והגלויים, אשר בבסיסם חוסר הרצון של לסרי לנהוג כמבוגר אחראי, על אף גילו המתקדם וכן חוסר הרצון המסתמן לראות את טובת הציבור לנגד עיניו. אנה פניה של התזמורת? ימים יגידו. 

תמונות בהתאם לסע׳ 27 א לחוק ז״י

הכתבה פורסמה גם בגיליון המודפס הראשון שלנו, שפורסם היום, 02 באוקטובר 2024: