קצין המשטרה הרב משה דהן סופד לצדיק רבי אליהו אבוחצירא זצ״ל

״הצדיק שברח מהכבוד והיה ידוע בצניעותו״: הרב משה דהן, קצין משטרה בכיר בעברו אשר זכה להכיר היטב ומקרוב את משפחת אבוחצירא, סופד לצדיק רבי אליהו אבוחצירא מתוך היכרות אישית | אשדוד היום

להלן דבריו של הרב משה דהן, בעברו קצין בכיר במשטרת ישראל:

הרב אליהו אבוחצירא זצ"ל, בנם של קדושים, דברים לזכרו

ארפוד-מרוקו, 1956. אני כבן שש, עושה את צעדיי הראשונים בתלמוד תורה. המורה-מחנך: הרב אליהו אבוחצירא – בנו של רבי שמואל –נכדו של 'האביר יעקב'. כאשר אצלנו במשפחה הוגים את השם "אביחצירא", לא צריך להוסיף יותר. מכאן ואילך יראת כבוד. שש שנים הסתופפתי בצלו של מורי ורבי ממנו למדתי תורה ויראה. אגב, מכיוון שבכל זאת הייתי ילד בעולם של ילדים הייתי עושה עצמי מידי פעם ישן-נרדם, שיחקתי אותה כדי שלא יטריד אותי הרב, בבחינת "אני ישנה וליבי ער". לימים, ואני כבר שוטר וקצין, כיבד אותי הרב אליהו באירוע והעיר לי: "כבר אז, בתלמוד תורה היו לך עיניים של חוקר".
אפתח בשורה התחתונה: ממרחק הזמן, מצאתי את הרב אליהו אביחצירא כדמות מופת לי וכמעיין מים חיים. לא אוכל להסביר לילדיי ולנכדיי, את עולמי וערכיי מבלי לעמוד על השפעתו של הרב. הנה הדברים מקצת שבחו שעלו לי מתוך חוויות משותפות, מכלי ראשון וישיר.
"עולם חסד ייבנה". כבר בתלמוד תורה שבו למדתי, נהג הרב-המורה לעשות חסדים. זאת ראיתי במו עיניי: מידי בוקר היה מביא עמו ערימה של סנדוויצ'ים אותם חילק באופן סלקטיבי: לתלמידים מהמשפחות החלשות.
כמקובל בשכונות היהודים במרוקו, אף אני הכרתי את המורה המחנך מזווית נוספת, משפחתית: בעודי ילד רך בשנים שימשתי שליח מטעם דודי, רבי מסעוד אילוז, שהיה מבקש ממני תדיר להביא משלוחים אל בית הרב אליהו. במסגרת השליחויות הללו, זכיתי להכיר את בית הרב ובני ביתו לפניי ולפנים. קודש הילולים.
זאת ועוד. צניעות הייתה תכונת אופי שמוטבעת עמוק באישיותו. הרב אליהו אביחצירא, המרא דאתרא של נצרת עלית, שתמיד פיו וליבו שווים, הקפיד לברוח מהכבוד. על כך ניתן ללמוד מהעובדה הבאה, וזאת ראיתי במו עיניי: בבתי הכנסת הכל יודעים שכאשר נכנס הרב, ועל אחת כמה וכמה המרא דאתרא, נוהגים המתפללים לעמוד לכבודו. עבור הרב אליהו היה המעמד הזה מביך ולא נעים. לכן, אימץ לעצמו טקטיקה שתמנע ממנו כבוד: כאשר הגיע אל מפתן בית הכנסת, היטה אוזנו לשמוע היכן הנמצאים המתפללים בסידור. אז חיכה לשעת כושר: כאשר היו המתפללים ממילא עומדים, כמו "ברוך שאמר", או "ויברך דוד", אז ורק אז, נכנס.
בשנת 1982 סיימתי קורס קצינים בבסיס שפרעם. לנוכח מעמדי החדש, הקידום המקצועי, הרמתי טלפון למורי ורבי וביקשתי שיבוא לטקס ויכבד את האירוע בנוכחותו. הרב בוודאי שמח ובוודאי הגיע, אך הנה העובדה הראויה לציון: אף שיכל להגיע בהסעה מיוחדת לכבודו, התעקש להגיע מנצרת לשפרעם באוטובוס.
עוד בעניין צניעות. בשנת 1980, נולדה ביתי בתיה שתחיה. לכבוד האירוע, נערכתי לטקס "זבד הבת", ולטובת העניין ביקשתי את מורי ורבי שיכבד את האירוע בנוכחותו. נתון רקע: הנורמה המקובלת במחוזותינו היא שמי שמזמין רב ממילא הוא גם אחראי להעמיד לטובת העניין רכב ונהג. הזמנתי את הרב, ונערכתי מבעוד מועד לארגן רכב. הרב הסכים להגיע, אולם אף כאן שלל מכל וכל את האפשרות להביא אותו בהסעה פרטית. מנצרת עילית לדימונה הגיע באוטובוסים. צנוע. כמו אחיו רבי שמעון, וכמו אביהם רבי שמואל.
צניעותו זו איננה בגדר המובן מאיליו, ובכדי להבין זאת, מן הראוי להקדים תמונת רוחב. יש לזכור: בישראל החל משנות השמונים התפתחה אופנה: רבנים מיוחסים החלו לבנות לעצמם 'חצר', העסיקו נהג צמוד והשתכנו בבית מידות מפואר. תרבות החצרות. לא כן רבי אליהו, שכאמור אף הוא מיוחס. אני זוכר את ביתו בנצרת עילית: בית צנוע בבניין צנוע. כך גם בביתו אשר באשדוד. הרב יכל לקנות לעצמו אחוזה אך לא עשה כן. לאורך כל הדרך ברח מהכבוד.
בשנות התשעים נהג הרב לנסוע לים המלח לטובת טיפולים רפואיים. בדרכו דרומה קפץ אליי. מכיוון שאוטובוסים לים המלח לא היו תדירים כמו בימינו, הייתי מסיע את הרב למחוז חפצו בעזרת ניידת המשטרה. וכשפרשתי ברכבי הפרטי. הנה עובדה ראויה לציון: בעת שהיינו בבריכה, או בחוף (כמובן באתרים צנועים), קראתי לו מדי פעם בשמו "רבי אליהו". לשמע קריאתי, מיהר הרב להשתיק אותי: "אל תקרא לי בשמי" ונימק: "שמא יזהו אותי ויחלקו לי כבוד. אינני רוצה בכך".
הרב מנע מעצמו כבוד, אבל ביקש לכבד. כך למשל, ביום מן הימים, בעת שערך סעודת מצווה בנצרת-עילית, לאחר תום הסעודה, פשט מעליו את הז'לבייה – הגלימה המקובלת בקרב רבני תאפיללת –ונתנה לי. כשי העניק לי, ומה רבה הייתה גאוותי בגלימה המהודרת.
"שונא מתנות יחיה". הרב סירב בהזדמנויות רבות לקבל מתנות, ולו בכדי שלא תהא מראית עיין של יחסי חליפין. אני זוכר למשל, כאשר הגענו למלון בים המלח, פניתי בצאתי אל משרד המלון ומיהרתי לשלם עבורי ועבור מורי ורבי. כאשר הגענו לבית הרב באשדוד, פתח את הארנק והשיב לי מלוא תמורתו. סירבתי לקבל, אבל הרב התעקש והסביר במרוקאית: "מאן נטמעש-פיק", אני לא מצפה ממך שתשלם! "אתה לא מתבייש?" אמר, "אתה עובד קשה לקבל שכר". כאשר נפרד ממני לשלום נהג תמיד לברכני ב-"אחרית טוב". ברוך השנים זכיתי בטוב.
הקשרים עם מורי ורבי הקיפו כמובן גם את המישור היהודי-רוחני. בתחום הזה אני גאה ושמח לומר: הרב אליהו רווה ממני נחת, בעיקר מאז פרשתי לגמלאות, אז 'הרמתי הילוך' בכל הנוגע להנהגת הקהילה בבאר-שבע. שנים ספורות לאחר מכן, הזמנתי את הרב לטקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת "חוני המעגל" בשכונת "העמותות", שאני הייתי בין מייסדיו. כאשר הגיע, הסתודד עם האורחים, ושמע מחברי הקהילה שאני משמש להם חזן וקורא בתורה. כאשר שמע זאת, אורו פניו. היה זה אירוע מכונן עבור מורי ורבי: אני מכיר את הליכותיו של הרב, ולכן בהחלט שמתי לב שעבורו היה זה רגע שיא. ברגעים ההם היה מראה פניו כמו של אב הגאה ומאושר בבנו. מדוע? כי זה הרב שלימדני תורה ויראה משך שש שנים במרוקו, רואה כעת שכר בעמלו.
אגב פרישה, מעט אחר שהשתחררתי, ערכתי "מסיבת שחרור". אף כאן הגיע הרב לכבדני, ובדרכו היהודית אמר כמעין דברי הלכה: "הא רבי משה, זה לא מסיבת שחרור. זו מסיבת הודיה". אמר, ובצדק, שכן השנים האחרונות לשירותי בעזה היו ימי הפיגועים, פעם אחת רוסס הרכב שלי בקליעי רובה, ובעזרת ה' יצאתי מכלל סכנה.
עוד ממנהגיו-מידותיו: כאשר היה קם לומר דברי תורה, לא עיגל פינות. הוא הגביל דבריו למה שכתוב, למה שאמרו חכמים. אמר ולא יסף. כאשר נשאל על כך, דהיינו מדוע אינו משנה ואינו מחדש, השיב: "למה להוסיף? למה לחדש? הכל רואים למעלה, ממי אסתיר? מרבותיי ואבותיי?"
בורג הידוק נוסף שחיבר בינינו היה עולם המוזיקה והפיוטים. פעם אחת כאשר ביקרתי בביתו אשר בנצרת, לטובת אירוע חגיגי, הפציר בי: "הא רבי משה, תשיר את הפיוט של סבא שלך: "בוק עזיזק" ("אביך היקר"). כמובן, נעניתי והתחלתי בפיוט שנהג סבי לשורר: "יא עריק מולנא". והנה אנו ביחד שרים בקול נעים את הפיוט, וכטוב ליבנו ביין ובמחיא, תפס אותי הרב ב"קלקלתי": פספסתי בית של הפיוט. שתינו, מה לעשות. למרות שאף הוא עבר שינויים "פיזיולוגיים" בעקבות השתייה, העיר לי על הפספוס בסגנון מורה-מחנך: הוא איתר את הבית החסר וסייע בידי כאשר הצטרף אליי בשירה ובטוב לבב.
היחסים בינו היו של מורה –תלמיד, על כל המשתמע מכך: יראת כבוד. על אף זאת נעשינו כמו זוג חברים, וכך מטבע הדברים מצאנו עצמנו מידי פעם כעוסים ונרגנים (כמובן אף פעם לא ירדנו ממפלס החברות וההערכה ההדדית). כאשר תורו לכעוס, כעס יהודי-תלמודי עם ארומה של אופטימיות, הייתי שולף את הפתרון האולטימטיבי, ואומר לו: "הא רבי אליהו, הבאתי לך את אסתר", ולמראה רעייתי הטובה בנשים, היה נרגע.
ואם מדברים על נשים, אי אפשר שלא לציין את דמות רעייתו הצדקת: מיום שפקחתי את עיניי הכרתי את אביו של מורי, את אמו ואת אשתו הרבנית מסעודה. תבורך מנשים הרבנית מסעודה שתחיה לאורך ימים בבריאות איתנה ונהורה מעלייא. הקב"ה ישמור לה את בתה בת שבע, חתנה ר' אברהם אפנג'ר, נכדיה ונכדותיה. מסעודה כשמה כן היא: תומכת וסועדת 24/7 .
בערוב ימיו, נהגתי לנסוע לבקרו ולסעוד אותו בביתו אשר באשדוד. הוא כבר היה חולה והדבר ניכר על גופו החלש. יום אחד מאותם ביקורים, קיבלוני קרוביו, ואמרו לי בטון מתנצל: "רבי משה, הוא לא יזהה אותך". עד כדי כך. והנה "מי שם פה לאדם?" נגשתי לכיסא שהיה מונח בפאת חדרו, והתחלתי לשיר מהרפרטואר הייחודי המוכר למתי מעט מאנשי ארפוד: "יא בר-יוחאי סידנא". לשמע הפיוט, התעורר הרב וקרא לי: "א משה…קעד-קדמי" ("בוא שב לידי").
עם השנים מצאתי כי מה שהוליך אותי אל הרב אביחצירא הלך והתבהר עד כדי אמת מוצקה: "אהבתי את אדוני" ונקשרתי למורי ורבי. "מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה".
הרב הצדיק אליהו אביחצירא. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים אמן.