הוא נולד באלג’יריה הצרפתית, גדל בצרפת, היה פעיל קומוניסטי כבר בגיל 14, הצטרף לזרם הטרוצקיסטי בפריז, עבד כאח בטיפול נמרץ ובאונקולוגיה, פגש את המוות מקרוב וגם ניצל ממנו בעצמו. בגיל 70, אחרי חיים של חיפוש בלתי פוסק אחר תשובות, רוני אקריש מאשדוד מבקש לעשות דבר אחד: לפתוח את שערי הידע לכולם. המיזם שהקים, ״קפה דעת״, מציין שנתיים להיווסדו ומתכונן לפתיחת שנת הפעילות השלישית| אשדוד היום

יש אנשים שסיפור חייהם נראה בדיעבד כמו מסלול שתוכנן מראש. אצל רוני אקריש, סופר, מסאי ואינטלקטואל עברי תושב אשדוד, נדמה שההפך הוא הנכון. חייו נבנו משאלות, משברים, שינויי דרך ומפגשים שהובילו אותו שוב ושוב לבחון מחדש את כל מה שחשב שהוא יודע.

מהשמאל הרדיקלי של פריז אל עולם המחשבה היהודית, מבתי החולים בצרפת אל הדסה עין כרם, מהפילוסופיה האירופית אל המקרא והתלמוד, וממפגש יומיומי עם חולים ברגעים הקשים ביותר של חייהם אל הקמת אוניברסיטה עממית חינמית באשדוד.

בסוף חודש יולי ציין המיזם שהקים, “קפה דעת”, שנתיים להיווסדו באירוע מוזיקלי ותרבותי. המיזם זוכה לתמיכתו ולחסותו של ראש העיר אשדוד, ד”ר יחיאל לסרי, ומציע לציבור מפגשי בוקר הכוללים הרצאות בפילוסופיה, מחשבת ישראל, רוח וסוגיות אקטואליות.

אבל כדי להבין מדוע החליט אקריש, בגיל שבו רבים כבר מביטים לאחור, להמשיך ולפתוח בפני אחרים עוד ועוד שערי ידע, צריך לחזור אל תחילת המסע.

מילדות מטלטלת אל השמאל הרדיקלי בצרפת

“נולדתי באלג’יריה הצרפתית וגדלתי בצרפת”, מספר אקריש. “ילדותי עוצבה מתוך מפגש עקירה, נטישה ואלימות, חוויות קשות שהטביעו בי רגישות עמוקה לסבלו של האדם, לכבודו ולשאלת האחריות האנושית”.

כבר בגיל 14 מצא את עצמו בתוך העולם הפוליטי. הוא היה פעיל בקרב הצעירים הקומוניסטים בצרפת, ובהמשך, בתקופת לימודיו בפריז, פעל במסגרת ארגון טרוצקיסטי.

“פעילותי הפוליטית נבעה מאמונה בצדק חברתי, בשוויון, בחירות ובאוניברסליות”, הוא אומר.

עם השנים התרחק אקריש מהמסגרות האידיאולוגיות הסגורות. ההתפכחות לא גרמה לו לזנוח את החיפוש אחר צדק, אלא להפך. היא העבירה אותו מהניסיון למצוא תשובה אידיאולוגית אחת אל הרצון לבחון רעיונות, להתווכח איתם ולשאול שאלות.

עוד מתקופת התיכון החל ללמוד פילוסופיה בכוחות עצמו. כאוטודידקט נחשף לעומקה של הפילוסופיה הצרפתית ולמיטב ההוגים והמורים בצרפת, ובהמשך השלים תואר ראשון במדעי היהדות באוניברסיטה למזרחנות בפריז.

מלחמת יום הכיפורים והמפגש הראשון עם ישראל

בשנת 1973 הגיע אקריש לראשונה לישראל והתנדב בקיבוץ רמות מנשה, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.

עבור צעיר שהגיע מצרפת, המפגש עם ישראל בשעת מלחמה לא היה ביקור תיירותי. החברה הישראלית המגויסת, הפצועים והמציאות המטלטלת של אותם ימים חיברו אותו באופן ישיר לשאלות של זהות, שייכות וגורל יהודי.

לאחר שחזר לצרפת עבד בבית החולים פול ברוס בווילז’ואיף, למד סיעוד, ובשנת 1978 שירת בחיל הרפואה של צבא צרפת. אז הגיעה החלטה ששינתה את חייו. במקום קמבודיה, ישראל

באמצע 1979 התכוון אקריש לצאת לקמבודיה במסגרת “רופאים ללא גבולות”. מבחינתו, השליחות ההומניטרית הייתה המשך טבעי לעבודתו ולתפיסת עולמו.

אלא שברגע האחרון הוא שינה את התוכנית.

“עמדתי לצאת לקמבודיה במסגרת ‘רופאים ללא גבולות’, לשליחות הומניטרית שהייתה המשך טבעי למחויבותי המקצועית והאנושית”, הוא מספר. “ואולם ברגע האחרון ביטלתי את הנסיעה, ובמקום לצאת למזרח הרחוק החלטתי להגיע לישראל. לא מתוך החלטה סופית להשתקע בה, אלא כדי לחקור אותה בעצמי, לפגוש את הארץ, את אנשיה, את החברה ואת המציאות הישראלית ללא מתווכים ולברר מה מקומי בתוכה. ההחלטה הזאת הייתה לנקודת מפנה משמעותית בחיים שלי”. ביולי 1979 עלה לישראל.

“העלייה הייתה עבורי הרבה מעבר למעבר גאוגרפי”, הוא אומר. “היא הייתה מהלך אישי, זהותי ורוחני, חיפוש אחר שייכות, משמעות והתחלה חדשה. מהלך שלא בא כדי למחוק את עברי, אלא כדי לבחון מחדש את כל מה שחשבתי, האמנתי ולמדתי עד אז”.

ליד מיטות החולים נולדה תפיסת עולם

בישראל השתלב אקריש כאח מוסמך בבית החולים הדסה עין כרם. תחילה עבד בטיפול נמרץ ובהמשך במחלקה האונקולוגית ובטיפול בחולים הנוטים למות.

דווקא שם, במקום שבו הידע הרפואי מגיע לעיתים אל גבול יכולתו, התגבשה אצלו אחת התובנות המרכזיות של חייו: גם כשאי אפשר עוד לרפא אדם, אפשר להמשיך לטפל בו. אפשר להקל על כאבו, להקשיב לו ובעיקר לשמור על כבודו.

במסגרת עבודתו זכה לפגוש ולטפל ברב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל. עבור אקריש היה זה מפגש משמעותי שהפך לאחת התחנות בדרך להעמקה מחודשת במחשבה היהודית.

הוא החל ללמוד בישיבות והעמיק במקרא, בתלמוד, במחשבת ישראל ובמסורת הפרשנית היהודית. במקביל המשיך את השיח עם עולם ההגות היהודי שצמח בצרפת.

כך התחברו בתוכו בהדרגה שני עולמות שבעבר נדמו רחוקים זה מזה: הפילוסופיה הצרפתית שעל ברכיה התחנך והעולם היהודי והעברי שאליו שב בישראל.

אצל אקריש החיבור הזה אינו מבטל את המתח בין העולמות. הוא דווקא חי ממנו: בין תבונה לאמונה, בין ביקורת למסורת, בין האוניברסלי לזהות היהודית הייחודית ובין שאלת האדם לשאלת העם.

שלושה התקפי לב, ולב אחד שנדם

המפגש של אקריש עם שאלות החיים והמוות לא נותר רק מקצועי. בשנת 1995 עבר שלושה התקפי לב. בינואר 2006 מצבו הידרדר שוב ולבו חדל לפעום. עמיתיו בבית החולים הדסה הצליחו להציל את חייו.

עבור אדם שכבר ליווה אחרים ברגעיהם האחרונים, הפעם הוא עצמו היה בצדו השני של הגבול.

ההתמודדות הזאת העמיקה בו את תחושת השליחות ואת ההכרה בערכו של הזמן. כל יום, כל נשימה וכל הזדמנות ללמוד, ליצור ולהעניק לאחרים קיבלו משמעות נוספת.

במובן מסוים, סיפור חייו של אקריש כולו מתנקז אל רעיון אחד: לא לקבל תשובות מוכנות מראש. לשאול, ללמוד, לבדוק, להתווכח, לשנות דעה כשצריך, ובעיקר לא להפסיק לחשוב.

הידע לא שייך רק לאליטה

מתוך התפיסה הזאת נולד באשדוד “קפה דעת”, שאותו מגדיר אקריש כאוניברסיטה עממית חינמית.

הרעיון פשוט אך שאפתני: ידע, תרבות ומחשבה אינם אמורים להיות נחלתם הבלעדית של מי שיכולים להרשות לעצמם לימודים אקדמיים או להשתייך למעגל אינטלקטואלי מסוים.

לכל אדם, מאמין אקריש, צריכה להיות האפשרות להיכנס לאולם, להקשיב להרצאה, להיחשף לרעיון שלא הכיר, לשאול שאלות ואולי לצאת בסוף המפגש כשהוא חושב קצת אחרת.“קפה דעת” מבקש בדיוק את זה: להפוך את הלימוד לחלק מהחיים הקהילתיים של העיר, ללא מחסום כלכלי, מעמדי או אקדמי.

התמיכה והחסות שהעניק ראש העיר ד”ר יחיאל לסרי למיזם אפשרו לו להתבסס באשדוד, וכעת, לאחר שנתיים של פעילות, הוא נערך לשנה השלישית.

שנת הפעילות השלישית יוצאת לדרך

ביום חמישי, 17 בספטמבר 2026, בין השעות 09:00 ל-13:30, יחזור “קפה דעת” לאולם המופעים של מונארט מרכז תרבות באשדוד ויפתח את שנת פעילותו השלישית. במפגש ישתתף הרב פרופ’ יצחק ליפשיץ, שירצה בנושא “הווידוי כאתיקה”, ולצדו נילי סגי זקס בהרצאה על מסע של הכרת הטוב, תקווה והשראה.

בחלק האמנותי יעלה המופע “אדון הסליחות”, עם מוני מורנו ארמוזה ואלי ממתיהו, שישלב פיוט וסיפור באווירת ימי הסליחות ויחזיר את הקהל לירושלים של לפני כמאה שנה. בגיל 70, אחרי מסע שהתחיל באלג’יריה, עבר בצרפת הרדיקלית, בבתי החולים, בצבא הצרפתי, בקיבוץ בזמן מלחמה, בהדסה ובבתי המדרש בישראל, רוני אקריש עדיין אינו מתיימר לדעת הכול. אולי דווקא משום כך הכותרת המתאימה לסיפורו היא “האיש שרצה לדעת הכול”. לא משום שמצא את כל התשובות, אלא משום שמעולם לא הפסיק לשאול.

באמצעות “קפה דעת”, הוא מבקש להעביר את אותה סקרנות הלאה ולהזכיר שגם בעיר שחיה בקצב מהיר, בין עבודה, משפחה וחדשות היום, עדיין יש מקום לעצור לכמה שעות ולחשוב, כי מבחינתו של אקריש, ידע אינו מותרות. הוא דרך חיים.

צילום: אודרי