מיום כיף צנוע ואיכותי למילואימניקים, דרך הקדמת שוק-ים ועד עשרות האלפים ב״חלון לים התיכון״: ד״ר יחיאל לסרי מסיים עוד שבוע עמוס שבו העיר עבדה בקצב גבוה, בזמן שהוא עצמו מתמרן גם בזירה הפוליטית הרותחת של הליכוד. אם בקדנציות קודמות היה מי שטען שראש העיר נמצא יותר מדי על הבמות ופחות מדי בין האנשים, נדמה שבקדנציה הנוכחית הוא החליט לקחת את הביקורת, להפוך אותה לתוכנית עבודה ולרדת לשטח. ואם זה יימשך כך, גם יריביו יצטרכו לחשב מסלול מחדש| אשדוד היום

יש שבועות שבהם אפשר לסכם את עבודתו של ראש עיר באמצעות הודעה לעיתונות, תמונה חגיגית וגזירת סרט. ויש שבועות שבהם צריך פשוט להסתכל על לוח השנה ולהבין שמישהו בעירייה כנראה שכח לעדכן את ראש העיר שיש רק שבעה ימים בשבוע. השבוע האחרון באשדוד היה בדיוק מהסוג השני.

הוא התחיל במחווה לאנשי המילואים, המשיך עם שוק-ים שהוקדם במיוחד לרגל הפסטיבל , הגיע לשיא עם שני ערבים של ״חלון לים התיכון״ מול עשרות אלפים, ובמקביל, כאילו כל זה אינו מספיק, ד”ר יחיאל לסרי מצא את עצמו עמוק בתוך אחת המערכות הפוליטיות הרגישות והלחוצות ביותר של הליכוד לקראת הפריימריז שייערכו ביום שני הקרוב.

אצל פוליטיקאי אחר, אולי היינו שומעים את המשפט הקבוע: ״הוא עסוק בעניינים ארציים״, מה שנכון. אצל לסרי השבוע, לפחות כלפי חוץ, היה קשה מאוד להרגיש שהעניינים הארציים באו על חשבון העיר וזה אולי הסיפור הגדול באמת.

יום כיף קטן, שינוי גדול

השבוע נפתח ביום כיף למשפחות המילואים תושבות אשדוד. לא אירוע גרנדיוזי, לא שטיח אדום, לא ארוחת שף ולא זמר שמגיע עם עשרה נגנים ומכונת עשן. המחיר היה סמלי, 15 שקלים. הכיבוד היה צנוע מאוד, נקניקייה בלחמנייה. אבל דווקא בתוך הפשטות הזאת הסתתר מסר גדול יותר.

באשדוד ניתן בתקופה האחרונה דגש משמעותי על אנשי המילואים ועל בני משפחותיהם. במרכז כיוונים פועלים בנושא הזה באופן שוטף, תחת מדיניות ברורה של הנהגת העיר: מי שעזבו בית, משפחה ועבודה כדי לשרת את המדינה צריכים להרגיש שהעיר שלהם רואה אותם גם כשהמדים חוזרים לארון אבל באותו יום היה עוד משהו. ראש העיר הגיע ולא רק הגיע כדי להצטלם, לברך ולחזור ללשכה. הוא הסתובב בין אנשי המילואים, לחץ ידיים, שוחח, הקשיב ואמר תודה. זה אולי נשמע כמעט מובן מאליו. אבל במקרה של לסרי, יש כאן שינוי שראוי להתעכב עליו.

במשך שנים אחת הטענות שחזרה כלפיו היתה המרחק. לסרי נתפס כראש עיר מקצועי, יסודי, אינטליגנטי ומנוסה, אבל לא תמיד כמי שקל לפגוש במקרה ליד שולחן פלסטיק, עם ילדים שמתרוצצים מסביב ונקניקייה בידם.

מי שרצה לראות את ראש העיר ידע בדרך כלל איפה למצוא אותו: על במה, בטקס, באירוע רשמי, בנאום מתוזמן היטב. פגישה עם לסרי היתה לעיתים עניין של לו״ז, פרוטוקול ודקות מדודות, במקרה הטוב.הנה מגיעה הקדנציה הנוכחית, ואיתה אחת מ״תופעות הלוואי״ המבורכות שלה: ראש העיר יורד מהבמה.פשוטו כמשמעו.

הוא נמצא יותר בשטח, מדבר יותר עם אנשים, נגיש יותר ומפגין חום ישיר יותר כלפי התושבים.

אפשר לקרוא לזה שינוי סגנון. אפשר לקרוא לזה התבגרות פוליטית. אפשר אפילו לומר שלקח לו כמה קדנציות להבין שלפעמים לחיצת יד אחת שווה יותר מעשרה נאומים.אבל השורה התחתונה זהה: זה עובד.

ואז השוק זז יום. ואף אחד כמעט לא התרגש

ביום שני הגיע שוק-ים. השוק הוקדם השבוע בשל פסטיבל ״חלון לים התיכון״ שנערך ברביעי ובחמישי. לכאורה פרט טכני. בפועל, מדובר במערכת עירונית שצריכה לדעת להזיז אירוע גדול, לעדכן, להיערך, לתאם ולוודא שהכול ממשיך לעבוד (ותודה לגלית בן ברוך שמנהלת ביד רמה את השוק, בשיתוף פעולה מלא עם הסוחרים).

שוק-ים כבר מזמן אינו רק מקום שאליו אשדודים מגיעים לקנות בזול.השוק הפך לאחת האטרקציות המזוהות ביותר עם אשדוד, מוקד שמושך אליו מבקרים גם מחוץ לעיר ויוצר מדי שבוע תנועה משמעותית באזור החוף.

העובדה שאירוע כזה מוקדם כדי לאפשר לאירוע ענק אחר להתקיים באותו מרחב עירוני, בלי שהציבור מרגיש שהמערכת כולה יצאה מאיזון, היא בדיוק מסוג הדברים שעוברים מתחת לרדאר.אולי מפני שהתרגלנו.

זו, צריך לומר, מחמאה לא רעה לעירייה (ואנחנו לא מומחים במתן מחמאות): כשהלוגיסטיקה עובדת טוב, אף אחד לא מדבר עליה. כשהיא לא עובדת, כולם הופכים בתוך שלוש דקות למומחים לניהול אירועים המוניים.

עשרות האלפים בפסטיבל ״חלון לים התיכון״

ברביעי ובחמישי הגיעה המנה העיקרית של השבוע: פסטיבל ״חלון לים התיכון״.עשרות אלפי תושבים ומבקרים הגיעו לחגוג מול הבמה הגדולה עם כמה מהאמנים הבולטים בישראל. נדמה שהשנה נעשתה גם התאמה חשובה לקהל שלא תמיד מצא את עצמו בתוכניות התרבות העירוניות: בני הנוער והצעירים.

כשמביאים לבמה את איתי לוי, רינת בר, עדן בן זקן ונועה קירל, לא צריך מחקר עומק כדי לנחש מי יגיע. הצעירים הגיעו, המשפחות הגיעו, המבוגרים הגיעו והעיר קיבלה במשך יומיים חגיגה גדולה שמצליחה לדבר לכמה דורות במקביל וזה חשוב ומעיד על מחשבה רצינית שהושקעה בפסטיבל מה שלא תמיד היה בעבר (ותודה לאיריס נפתלי מנהלת אגף האירועים).רשות מקומית אינה אמורה לחנך את התושבים איזה אמן ״ראוי״ שהם יאהבו. היא אמורה להקשיב לקהל שלה, להבין מה הוא רוצה ולייצר תמהיל שמאפשר לכמה שיותר תושבים למצוא את עצמם.השנה זה קרה.

מי שרצה מוזיקה קיבל מוזיקה. מי שרצה אווירת פסטיבל קיבל פסטיבל. מי שרצה לצאת עם הילדים קיבל ערב משפחתי. ומי שרצה לראות אלפי בני נוער אשדודים שרים יחד במקום להתלונן ש״אין להם מה לעשות בעיר״, קיבל גם את זה.

עניין ״קטן״ שנקרא הפריימריז בליכוד

כל זה התרחש בזמן שראש העיר מנהל במקביל זירה נוספת, מורכבת בהרבה וחשובה מאוד לעתידה של אשדוד. ביום שני הקרוב, 17 באוגוסט 2026, צפויים מתפקדי הליכוד לבחור את מועמדיהם במסגרת הבחירות הפנימיות של המפלגה. הפעם מדובר בקרב קשה במיוחד. לאחר הטלטלות וההליכים שליוו את קביעת מתכונת הפריימריז, מגיע רגע האמת. לפי ההערכות במערכת הפוליטית, חלק משמעותי מחברי הכנסת והשרים המכהנים עלולים למצוא את עצמם מחוץ למקומות הריאליים. כלומר, הרבה מאוד אנשים רוצים להיכנס. מספר המקומות מוגבל. והטלפונים בלשכת ראש העיר, אנחנו יודעים בוודאות, אינם מפסיקים לצלצל.

בתוך הקרב הזה יושב ד”ר יחיאל לסרי עם נכס פוליטי משמעותי: כוח מתפקדים אשדודי שיכול להיות שווה למועמדים הרבה מאוד קולות. לפי ההערכות בזירה המקומית, הדיל של לסרי עשוי להיות שווה כ-2,000 קולות למועמד שיזכה להיכלל בו. בפריימריז צפופים, שבהם מאות ואפילו עשרות קולות עשויים להיות ההבדל בין מקום ריאלי לבין צפייה בשידורי הכנסת מהסלון, מדובר בנכס פוליטי יקר מאוד.

לסרי צריך לבחור.

רק 12 שמות יכולים להיכלל ברשימת ההצבעה ומולם עומדת רשימה ארוכה של שרים, חברי כנסת ומתמודדים שרוצים מאוד, מאוד (!!!), להיות בין המאושרים.אפשר רק לדמיין כיצד נראה הטלפון של ראש העיר בימים האחרונים. אם היה אפשר להוסיף לו מצב ״נא לא להפריע, אני מנהל עיר״, כנראה שגם הוא לא היה עוזר.

שרים רוצים תמיכה. חברי כנסת רוצים תמיכה. מועמדים רוצים תמיכה. מקורבים מסבירים למה דווקא פלוני ״תמיד היה עם אשדוד״, אחרים מזכירים תקציב שהועבר לפני שלוש שנים ויש להניח שבימים כאלה מתגלים לפתע גם הרבה מאוד חברים ותיקים שלא דיברו מאז הפריימריז הקודמים. בסביבתו של לסרי מסרבים למסור את שמות המועמדים שיזכו לקבל תמיכה אבל מדגישים מסר מראש העיר שאומר, מי שתמך בעיר אשדוד, הקשיב לצרכי התושבים ופעל למימושם, יקבל את מלוא התמיכה. כך עובדת פוליטיקה.

אלא שהפעם, לסרי מגיע לעסקה מעמדה אחרת

כאן נמצאת נקודה חשובה. לסרי אינו רק ראש עיר שהוא גם חבר ליכוד. הוא עומד בראש העיר השישית בגודלה בישראל, עיר שזקוקה לממשלה כמעט בכל תחום משמעותי: תחבורה, בריאות, תשתיות, חינוך, ביטחון, התחדשות עירונית, נמל, תעסוקה ותקציבי פיתוח.לכן השאלה מבחינתו אינה רק מי חבר של מי, מי התקשר ומי לחץ. השאלה החשובה יותר היא מי היה שם בשביל אשדוד ומי יהיה שם עבורה ביום שאחרי.

אם כוח פוליטי עירוני יכול להפוך בעתיד לדלת פתוחה במשרד ממשלתי, לתקציב, לקידום פרויקט או להקשבה לצרכי תושבי העיר מצד שר וחבר כנסת, הרי שמבחינת ראש עיר מדובר בכלי עבודה. פוליטיקה, אחרי הכול, אינה מילה גסה. פוליטיקה שלא מביאה שום דבר לעיר, לעומת זאת, היא כבר בזבוז זמן.

אז למה דווקא עכשיו זו אולי הקדנציה הטובה ביותר שלו?

התשובה אינה נמצאת רק בפסטיבלים, באירועים או בפריימריז.היא נמצאת בלסרי עצמו. ראש העיר של הקדנציה הנוכחית נראה כמי שהבין שחלק מהביקורת שנמתחה עליו לאורך השנים לא היתה חסרת בסיס ובמקום להילחם בה, הוא החל לתקן. בעבר היה מרוחק יותר? היום הוא בשטח. בעבר היה קשה יותר להגיע אליו? היום רואים אותו הרבה יותר בין התושבים. בעבר היו יריבים פוליטיים שהיחסים איתם הגיעו לנקודת רתיחה? בקדנציה הזאת ראינו שורה של פיוסים, חיבורים מחודשים וסולחות עם דמויות שבעבר עמדו מולו, לצדו ושוב מולו. מי שראה בזה חולשה, אולי פספס את התמונה. לפעמים, הכוח הפוליטי הגדול ביותר הוא דווקא היכולת להפסיק לריב. קוראים לזה התבגרות פוליטית. לסרי, כך נראה, הבין שבשלב הזה של הקריירה הציבורית שלו הוא אינו צריך לנצח בכל ויכוח, הוא צריך לנצח בניהול העיר ואם בשביל זה צריך להרים טלפון למי שאתמול היה יריב, ללחוץ יד למי שפעם תקף, להניח אגו בצד ולבנות קואליציות חדשות, הוא עושה את זה.

זו פוליטיקה בוגרת יותר וגם חכמה הרבה יותר.

העיר מרגישה ראש עיר, לא רק רואה אותו

יש הבדל גדול בין ראש עיר נוכח לבין ראש עיר מורגש. נוכחות אפשר לייצר באמצעות תמונות, סרטונים ונאומים (ותודה לדובר המצויין של עיריית אשדוד שמואל דוד). תחושת נוכחות נוצרת כאשר התושב פוגש את ראש העיר במקום שבו הוא עצמו נמצא. ביום כיף של מילואימניקים, באירוע עירוני, בסיור, בשטח, בין משפחות.

בלי מרחק גדול מדי ובלי צורך בהזמנה רשמית. דווקא משום שלסרי הוא כבר ראש עיר ותיק מאוד, השינוי הזה בולט יותר. הוא לא היה חייב לשנות את סגנונו. הוא יכול היה להמשיך בדיוק באותה דרך שבה ניהל את העיר במשך שנים אבל משהו השתנה. אולי, באופן מעט אירוני, דווקא אחרי כל כך הרבה שנים בלשכה, לסרי מגלה מחדש את הרחוב. מוטב מאוחר מאשר אחרי הבחירות הבאות.

ומה זה אומר על בחירות 2028?

עוד מוקדם מאוד לדבר על הבחירות המקומיות של נובמבר 2028, אבל בפוליטיקה המקומית אין באמת דבר כזה ״מוקדם״.המפה כבר נבנית, החיבורים נוצרים היום ולא שבועיים לפני המועד, היריבויות משתנות. מי שחושב שהפיוסים של לסרי הם רק עניין של אווירה טובה כנראה אינו מכיר פוליטיקה. כל יריב לשעבר שהופך לשותף, כל מוקד התנגדות שמתרכך וכל מערכת יחסים שמתוקנת יכולים לשנות בעתיד את מפת המנדטים במועצת העיר. על ראשות העיר אפשר להסכים שאין באמת מתמודד שמאיים על לסרי נכון להיום, כך גורסות מיטב ההערכות והפרשנויות הפוליטיות. אם לסרי ימשיך בקו הנוכחי, יותר נגישות, יותר שטח, יותר חיבורים ופחות מלחמות מיותרות, הוא עשוי להגיע למערכת הבחירות הבאה ממקום שונה מאוד מזה שממנו הגיע לקודמת. לא רק כראש העיר המכהן (שזה יתרון עצום בפני עצמו), אלא כמי שהצליח להרחיב מחדש את מעגל התמיכה סביבו. מבחינה פוליטית, זה שווה הרבה יותר מעוד שלט חוצות.

שבוע אחד שמספר סיפור של קדנציה

אפשר להסתכל על השבוע האחרון ולראות אוסף אירועים מקרי.

יום כיף למילואימניקים.

שוק שהוקדם.

פסטיבל ענק.

פריימריז בליכוד.

אבל אפשר גם לראות בהם תמונה רחבה יותר.

מצד אחד, ראש עיר שנדרש לנהל עיר גדולה ומורכבת, לדאוג לתרבות, קהילה, צעירים, משפחות ומשרתי מילואים. מצד שני, פוליטיקאי ותיק שיודע שהקשרים שהוא בונה עכשיו בירושלים עשויים להיות שווים לאשדוד הרבה מאוד ביום שאחרי הפריימריז. ובתוך כל זה מתגלה לסרי מעט אחר.

פחות מסוגר.

פחות רשמי.

יותר נגיש.

יותר מחבק.

וכן, גם יותר פוליטי. אבל במקרה של ראש עיר, פוליטיקה טובה היא לא בהכרח חיסרון. השאלה היא מה עושים איתה. השבוע האחרון הראה שאפשר להיות עסוקים עד מעל הראש בקרבות הפנימיים של מפלגת השלטון ובכל זאת לא לתת לעיר להרגיש שהעומד בראשה נמצא במקום אחר.זו אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת כרגע לד”ר יחיאל לסרי.אחרי שנים שבהן היו מי שביקשו ממנו לרדת קצת מהבמה ולהגיע יותר אל האנשים, נראה שהוא שמע. נכון, זה לקח כמה קדנציות.

אבל מי סופר.

שבת שלום!