רנ״ג ירון דיין ז״ל שירת במשטרה למעלה משלושה עשורים, אבל בבית ירון היה הלב הפועם והאוזן הקשבת של הילדים. בנו גיל מספר על האבא שידע להפוך את הסמכות לאהבה, על המבטים שסיפרו על כובד השליחות ועל החלל העצום שנותר בשבעה באוקטובר: "נשארנו עם כל מה שהוא נתן לנו, אבל בלעדיו". ביום הזיכרון גיל מבקש שנזכור, שהאנשים במדים הכחולים היו החומה הבצורה של מדינת ישראל| הריאיון המלא באשדוד היום

פרויקט מיוחד ליום הזיכרון 2026.

גיל דיין הוא בחור צעיר ונמרץ שהחל לאחרונה את לימודי המשפטים שלו בקריה האקדמית אונו. היחס שלו ללימודים ולחבריו לא מצליח לחשוף מיד את הטרגדיה המשפחתית הכואבת שאירעה בשבעה באוקטובר, עת אביו, ירון דיין ז״ל, יצא לתחנת המשטרה בשדרות למשימת הקרב האחרונה בחייו, ממנה לא שב. ניצלנו את חופשת הסמסטר להפגש עם גיל לראיון חשוף, שבו הוא מתאר את הבית השמח שהיה למשפחת דיין לפני השבעה באוקטובר והקשבנו בעניין רב לסיפור חייו המעניין. מוזמנים!

 

1.גיל, כשאתה חושב על אבא שלך, ירון דיין, מה הדבר הראשון שעולה לך לראש- האדם, האבא, או השוטר?

– כשאני חושב על אבא שלי, קודם כל עולה לי האבא. לפני השוטר, לפני המדים, האדם שהחזיק את הבית, שידע להצחיק, להיות רגיש, לחבק, ולתת תחושת ביטחון שאי אפשר להסביר.

2.כיצד היית מתאר את ירון כאבא בתוך הבית, מעבר למדים ולתפקיד?

– בבית הוא לא היה “רנ״ג ירון דיין”- הוא היה אבא. נוכח, כשהיינו צריכים עצה או סתם לפרוק – הוא היה עוזב את כל מה שהעסיק אותו באותו הרגע, בין אם סידרה בטלויזיה או ארוחת ערב- היה מסתובב אלינו והופך לאוזן אחת גדולה. הוא היה אבא כזה שתמיד שם לב לפרטים הקטנים. הוא ידע מתי לחבק ומתי להציב גבולות. היה לו שילוב נדיר של סמכות ואהבה וזה מה שהחזיק את הבית שלנו יציב וזה שילוב שלא רואים הרבה.

3.המשפט שהוא נהג לומר לכם, ״יש לי אתכם אז יש לי הכל״- איך המשפט הזה מקבל משמעות היום, אחרי נפילתו?

– המשפט הזה- “יש לי אתכם אז יש לי הכל”- היום מקבל משמעות הרבה יותר כבדה. אז זה היה נשמע כמו עוד משפט של אבא שאוהב את הילדים שלו. היום אני מבין שזו הייתה האמת הכי עמוקה שלו. ואנחנו… נשארנו עם כל מה שהוא נתן לנו, אבל בלעדיו.

דמותו של ירון- בין שליחות לחיי משפחה

4.אבא שירת במשטרה משנת 1993. עד כמה הרגשתם בבית את תחושת השליחות שלו?

-השליחות שלו הייתה נוכחת בבית, גם בלי שידבר עליה הרבה. זה היה באיך שהוא התנהל, באחריות, במשמעת, בדרך שבה הוא ראה את התפקיד שלו לא כעבודה, אלא כמשהו גדול ממנו.
אני זוכר את עצמי כילד שומע באמצע הלילה את דלת הבית נטרקת, מציץ עליו מהחלון עם תיק גב מבצעי ושוב מבין שלא אראה אותו מחר אוסף אותי מבית הספר כמו כל ההורים. זה כאב, אבל ידעתי שהוא משמעותי וצריכים אותו.

5.היו רגעים שבהם הבנת שאבא שלך לא רק ״עובד״, אלא באמת חי את התפקיד?

– היו רגעים שהבנתי שהוא לא “הולך לעבודה”, אלא יוצא לשליחות. במיוחד בזמנים מורכבים, ראית בעיניים שלו שהוא שם את עצמו בצד בשביל משהו יותר גדול וכשחזר הבנו שהוא חוזר ממשהו כבד. היו לו מבטים שלא צריך להסביר. שם הבנתי שהוא חי את התפקיד, לא רק מבצע אותו.

6.עד כמה היה לו חשוב להעביר לכם ערכים של נתינה, אחריות ואומץ?

– אבא לא הטיף לערכים, הוא חי אותם. זה הבדל עצום. אתה אף פעם לא שוכח דוגמה חיה. נתינה, אחריות, אומץ זה לא מילים, זה סטנדרט שהוא הציב לנו הילדים שלו ולרעייתו בלי לבקש כלום בתמורה.

ה-7 באוקטובר- היום ששינה הכל

7.מתי בפעם הראשונה הבנת שמשהו חריג קורה באותו בוקר של שמחת תורה?

– מהר מאוד הבנתי שזה לא עוד אירוע. הייתה תחושה של קריסה, משהו יסודי במדינה התערער. זה לא דומה לשום דבר שהכרנו, ידעתי שמה שהיה אתמול או שלשום לא יהיה יותר לעולם. בין אם יחזור ובין אם ייפול בלחימה. ידענו איך הוא יצא מפתח הבית בשעות הבוקר המוקדמות אבל לא הצלחנו לדמיין איך הוא חוזר ואם בכלל.

8.איך קיבלתם את הבשורה על כך שאבא נמצא בתוך זירת הלחימה בתחנת שדרות?

– כשהבנו שהוא בתחנת שדרות, בתוך הלחימה, זה היה רגע שאתה נקרע בו לשניים. ראינו את הסרטונים מהטלגרם שהחלו להתפרסם באולפני החדשות והבנו את גודל האירוע – מצד אחד פחד קיומי, מצד שני אתה מכיר את אבא שלך ויודע בדיוק איך הוא יתנהג שם, הוא ידאג שהחמאס לא יגיע למשפחה שלו, או לאף משפחה ילד או אזרח בסביבה שלו, אם הם רוצים להמשיך לטבוח – הם חייבים לעבור אותו קודם. לקח לנו קצת זמן להבין שבהקלטה שהוא שלח לאחותי דקות ספרות לפניי שנפל בה אמר ״הכל יהיה בסדר, לא לדאוג.״, הוא לא התכוון שהכל יהיה בסדר אני אחזור אז לא לדאוג, אלא התכוון – שהכל יהיה בסדר, המחבלים לא יגיעו אליכם, לא לדאוג. אבא והשוטרים שהיו שם באותו בוקר היו החומה האחרונה בין הטבח לבין בתי האזרחים. הם נלחמו כאיש אחד, בנחיתות מספרית מטורפת, מתוך הבנה שאין מישהו אחר שיעצור את זה אם לא הם.

9.מה עובר על בן, בת ורעיה ברגעים שבהם הם מבינים שאביהם ובעלה נלחם על חייו ועל חיי אחרים?

– זה רגע שלא אמורים לחוות. אנחנו מבינים שהוא נמצא בקו האש, נלחם על החיים שלו ועל אחרים ואנחנו פשוט חסרי אונים. אין לנו איך לעזור, רק להתפלל ולקוות לטוב, אין לך שליטה. רק להאמין בו ובחסדי ה׳, אלו חשבונות שמיים.

רגעי הגבורה- מבט של בן

10.אנחנו יודעים שאבא המשיך להילחם גם כשנגמרה לו התחמושת ולקח נשק מחבר. איך אתה, כבן, מעכל מעשה כזה?

– לשמוע שהוא המשיך להילחם גם כשנגמרה לו התחמושת זה שובר אותך. אבל זה גם הכי הוא שיש. זה לא סיפור גבורה מנותק, אלא המשך ישיר של האיש שהוא היה כל החיים. זה לא הפתיע אותי שהוא המשיך להילחם במצב העגום הזה, קליבר של כמה כדורים בודדים אל מול רימונים וטילי כתף, קלאצ׳ניקובים! יחידים מול רבים, זה הזוי וזה כואב, ״משחק״ אבוד מראש. אבל זה גם ממלא גאווה שאין לה מילים. זה הסיפור של משטרת ישראל ב-7 באוקטובר: להילחם עם מה שיש, עד הכדור האחרון, ברוח לחימה שמפצה על כל מחסור בציוד. אבא הוכיח שהנשק הכי חזק של השוטר הוא לא האקדח, אלא הנחישות להגן על הבית.

11.כשאתה שומע את סיפור הלחימה על גג התחנה, את החתירה למגע, את ההגנה על הפצועים, מה זה עושה לך בפנים?

– הסיפורים על הגג… על זה שהוא לא נסוג, שהוא הגן על פצועים, זה מטלטל. כי אתה מבין שבשניות הכי קשות, כשהרבה היו קורסים הוא בחר לעמוד. זה לא מובן מאליו. זה אופי. אם הוא היה מסתתר אחרי הפעימה הראשונה של הלחימה שלו הוא היה שורד ניצל ונמצא איתנו היום ואז לא היינו כאובים לעד ולך לא הייתה כתבה על שוטר שנפל בשם ירון דיין.

12.אתה מרגיש שהצלחת להכיר צדדים חדשים באבא שלך דרך סיפור הקרב?

– הכרתי עוד עומק. אבל זה לא “צד חדש”, זה אותו אבא, אותו אדם, אותו שליח. פשוט בלי פילטרים. בלי חשש, רק מטרה אחת מול העיניים וזה להיות חומה ולהגן על תושבי ישראל והמשפחה שלו. ברגעים קיצוניים רואים בצורה מוחשית את האמת של בן אדם.

אובדן והתמודדות

13.איך החיים נראים מאז אותו יום? מה השתנה בך?

– החיים מתחלקים אצלי לשניים: לפני ואחרי. לפעמים, אני צריך להכנס לגלריית התמונות באייפון בשביל להזכר איך היו נראים החיים שלי לפני. אני נכנס גם אל תוך עצמי בשביל להזכר, לדוגמא: פעם הייתי מראה את הרגישות שלי כלפי חוץ בכל סיטואציה, היום אני מוצא את עצמי מעט אפתי בהרבה סיטואציות, אני לא יודע למה, כנראה גם לא אדע. אחריי שלוש שנים שבהם הייתי ״שר החוץ״ של המשפחה שלי ושל סיפורי הגבורה, אני צריך לתת לנשמה לנוח, לקחת פסק זמן ולא לחשוב. אין דרך לייפות את זה. משהו בי התבגר והשתנה בכוח. הפרופורציות השתנו. דברים שפעם נראו חשובים, היום פשוט לא.

14.מה הרגעים הכי קשים בהתמודדות עם האובדן?

– הרגעים הכי קשים הם דווקא השקטים. לא הטקסים, לא הרעש. הרגעים שאתה לבד ויש לך שאלה, או צורך בעצה ואין אבא לפנות אליו.

15.האם יש רגעים קטנים ביום יום שבהם אתה עדיין ״פוגש״ את אבא?

– אני פוגש אותו כל הזמן. במשפטים שאני אומר, אפילו כשאני משתעל אני נבהל ונזכר פתאום שככה הוא היה נשמע לי מהצד. אני פוגש אותו במחשבה שלי במחוות הבין-אישיות שלי או בהחלטות שאני מקבל. כשאני מביט בראי, אני רואה את העיניים שלו, זכיתי לרשת את הצבע המיוחד שהיה לו. בכלל,הוא נטמע בי. זה לא מנחם לגמרי, אבל זה מחזיק את הראש מעל המים הרבה פעמים.

זיכרון והנצחה

16.איך חשוב לך שאנשים יזכרו את אבא רנ״ג ירון דיין?

-חשוב לי שיזכרו אותו לא רק דרך הרגע שבו הוא נפל אלא דרך החיים שהוא חי. אדם עם ערכים, עם עמוד שדרה, עם לב.
כמות הסיפורים המרגשים אודותיו שסיפרו לנו שוטרים שעבדו איתו לאורך השנים היו יוצאים מגדר הרגיל. כולם אמרו שהוא לא היה שוטר רגיל, יש אומרים שאפילו מעט רגיש מדי בשביל להיות הדמות ״השוטר הרע״ כבאמת כשצריך, הוא ראה כל אזרח כאילו יכלו להיות האח/ות, אבא או אמא בשבילו וידע תמיד להתייחס בכבוד הראוי וגם לתת עצה טובה! הוא ייצג את הפנים היפות של המשטרה, זו שלא רק אוכפת חוק, אלא מעניקה שירות וביטחון מתוך חמלה. הוא היה שוטר של אנשים וזה הכוח האמיתי של כחולי המדים.

17.מה היית רוצה שידעו עליו, מעבר לסיפור הגבורה?

מעבר לגבורה, שידעו שהוא היה אבא מדהים, הפסיכולוג הכי קשוב, האדם הכי רגיש וטוב לב, איש זך, יירא שמיים ואהוב על הבריות. את המסורת היהודית שהטמיע בנו- החשיבות של שמירת שבת, הקידוש בימי שישי, הקדושה של יום הכיפורים. את הדאגה למשפחה, להעריך את החיים. תמיד לבקש רק בריאות הנפש והגוף, כי בלעדיהם לא שווה כלום. הוא לא חיפש להיות גיבור, הוא פשוט לא ידע להיות משהו אחר כשהגיע הרגע באותו הבוקר.

18.האם אתה מרגיש אחריות להמשיך את הדרך והערכים שהוא השאיר?

כן, יש אחריות. יותר מזה יש גאווה. ולא כי מישהו דרש ממני אלא כי אי אפשר לברוח מזה. כשאתה בן של אדם כזה, שוטר כזה, אתה מבין שאתה צריך להמשיך את הדרך שלו בצורה כזו או אחרת. הוא לא היה רוצה שאוותר על עצמי ואני בטוח שהוא יעזור לי לשלב. יש דברים שעומדים על הפרק, אך אני מנוע מלדבר עליהם.

מסר אישי לציבור

19.ביום הזיכרון, כשעם ישראל כולו מתייחד עם הנופלים, מה אתה רוצה לומר לאנשים ששומעים את הסיפור של אביך?

ביום הזיכרון אני לא רוצה שירחמו, אני רוצה שיבינו. מאחורי כל שם יש עולם שנעצר. משפחה שנשארת להמשיך בלי מי שהיה המרכז שלה. בשביל הרבה אנשים זה עוד ״הותר לפרסום״ ובשביל הרבה אנשים, כמוני, זה כל העולם שלהם. ביום הזיכרון אני מבקש שהציבור יזכור שבאותו בוקר, המדים הכחולים היו החומה הבצורה של המדינה. השוטרים והשוטרות שהסתערו היו החיץ האנושי האחרון שעמד בין המרצחים לבין האזרחים, והם הגנו בגופם על הבית עד הנשימה האחרונה.

20.מה לדעתך המשמעות של להיות ״ראויים״ לאנשים כמו ירון דיין?

להיות ״ראויים״ זה לא פוסט בפייסבוק. זה איך שאתה חי כשאף אחד לא מסתכל. זה האחריות, זה הערכים, זה לא לוותר לעצמך. להשתדל תמיד לחיות באמונה שהכל לטובה, להשתדל תמיד לתת יד ולעזור לאחר, אף פעם לא לחשוב שאתה מעל מי שאתה מדבר איתו – תמיד לדבר בגובהה העיניים, לעבוד בהייטק ולהתייחס בצורה יפה ומכובדת למנקה, לשרת ובכלל לכל העוסקים בעבודות כפיים בדיוק כמו שאתה מתייחס למנכ״ל.

21.אם היית יכול לומר לו היום משהו אחד- מה זה היה?

הייתי אומר לו תודה… אבל לא בצורה שטחית. תודה על הדרך, על הערכים, על מי שהוא עשה אותי ושאני מקווה שאני עומד בסטנדרט שלו. ובעיקר שאני מצטער על שעות אבודות שלא ניתן להחזיר, מצטער אם פגעתי בו, ושכואב לי בעצמות מרוב שאני אוהב אותו, מצטער שלא אמרתי לו את זה מספיק.

22.גיל, בתוך כל הכאב, מה נותן לך כוח להמשיך קדימה?

הכוח שלי מגיע ממנו. מהדוגמה שלו. ומההבנה שאם הוא עמד ברגעים כאלו אין לי זכות להישבר מהחיים עצמם. מהאמונה שהוא שם למעלה ושומר עליי ועל המשפחה שלו. שהוא מנתב לנו את הדרך ושולח לנו דברים טובים ועוצמות נפשיות.

23.מה אתה לוקח מאבא שלך לחיים שלך, מכאן והלאה?

להשתדל להיות טוב יותר בכל יום מהאני של אתמול.

לעילוי נשמת ולזכרו של רנ״ג ירון דיין ז״ל

תמונות באדיבות המשפחה היקרה