הרה"ג המקובל האלקי רבי יהודה שמחון, זכר צדיק וקדוש לברכה, קווים לדמותו מאת משה דהן

חודש אלול תשפ"ה, הנה ימים באים ויום ההילולה של מורנו ועטרת ראשנו, הרה"ג רבי יהודה שמחון, זכר צדיק וקדוש לברכה, קרב ובא. זו הזדמנות טובה לסכם את מפעל חייו של רב חשוב ותלמיד חכם עצום ששורשיו נטועים בערוגות קהילתי –ארפוד, מרוקו. רבי יהודה היה מעמודי התווך של הקהילה: חזן, קורא בתורה, מורה בתלמוד תורה, שוחט, מוהל, סופר בית דין צדק , משכין שלום בין איש לאשתו, וכותב קמיעות. לכאורה, רב קהילה טיפוסי; למעשה, הרבה מעבר לכך: איש חסד של אמת שרבים נושעו ממנו. בביתנו בארפוד, משפחות דהאן ואילוז, היה רבי יהודה ציר מרכזי, דמות חינוכית ומקור השראה.

עבורי, באופן אישי, היה רבי יהודה דמות עוצמתית שהשפיעה על זהותי. לכן, לא במקרה מצאתי את עצמי (לפני כעשור שנים) יושב וכותב פיוט לזכרו ולכבודו. בכל הצניעות, זהו הפיוט הראשון והיחיד שנכתב לכבוד רבי יהודה. הנה עוד פרט אישי הקשור בכך: אגב, בימים ההם שכתבתי את הפיוט, חלמתי חלום, ובחלומי עולה דמות הקדושים רבי יהודה ואביו רבי יעקב. ייתכן מאוד שזכיתי לגילוי חלום בזכות הפיוט שכתבתי.
רבים בישראל, בוודאי יוצאי מרוקו, מכירים ומוקירים את רבני אבוחצירא, שמצודתם נפרשה על פני כל חבל תאפיללת. אולם העובדה היא שלצד רבנים חשובים אלה פעלו בתאפיללת עוד רבנים, שמשום מה נעלמו מזיכרון הקהילה. רבי יהודה שמחון הוא אחד מהם (אגב, כמו גם הרב מכלוף פדידה זכר צדיק וקדוש לברכה). אני מוצא פער בין עוצמת הצדיק לדלות הזיכרון הציבורי ודלות ההנצחה. לכן, אני מבקש לתקן את המעוות, ולכתוב כמה מילים, ותהא זו תרומתי הצנועה להנצחת זכרו של רבי יהודה זצוק"ל.
אני לא יחידי. הקדים אותי בעניין החוקר ידידי משכבר הימים (וולד בלאדי) ד"ר מאיר נזרי בספרו: ארפוד –עיירה יהודית בלב הסהרה. הנה תמצית סיפור חייו של הרב שמחון מאת מאיר נזרי. עליהם אוסיף עוד כהנה וכהנה מידע אישי.
רבי יהודה שמחון נולד לאביו, רבי יעקב, שהיה בנו של רבי יחיא שמחון – מתלמידיו של התנא הקדוש רבי יעקב אביחצירא זכר צדיק וקדוש לברכה. הוא נולד בקהילת שיפא (בחבל תאפיללת) בשנת תרנ"ז (1897), שם גדל והתחנך. לימים, והוא בן 23, עקר רבי יהודה אל העיר החדשה –ארפוד – שנבנתה על ידי הצרפתים. בראשית דרכו נהג להתפלל בבית הכנסת: 'סלאת אדהאן', ושימש בה חזן. כעבור שנים, בשנת 1941, ייסד רבי יהודה בית כנסת בסמיכות לביתו. בית הכנסת שימש אכסניה לחבורת 'רבי מאיר בעל הנס' שחבריה נהגו לקרוא מידי יום ח"י משניות. כמו כן, רבי יהודה כתב עשרה שירים עממיים בלשון יהודית-ערבית. למשל, 'אנא האל רפאני' – שיר שכתב מתוך מצוקה אישית נוכח עינו הפגועה. רבי יהודה נישא לשתי נשים בזו אחר זו (נורמה מקובלת בקהילת תאפיללת): לאלה עזו ולאלא מוח.
בשנת תשכ"ב, 1962, הוא עלה ארצה; התיישב בבאר-שבע ועבד במחלקת הנישואין של הרבנות בעיר. בכ"ב אלול תשכ"ד, 1964, נתבקש לבית דין של מעלה והוא בן 67. רבי יהודה זכה לבנים, בנות ונכדים לרוב.
אני מבקש להוסיף על האמור דברים העולים מעדות אישית ומסיפורים שסופרו מכלי ראשון. הנה כותרת: רבי יהודה הקים מתים לתחייה. לא פחות. מודעי, רבי יצחק אטיאס בן רבי דוד אטיאס (דוד אל-גזאר), העיד כי בזמנו, בארפוד, נפל אביו למשכב (אביו היה גם האבא של חמותי המנוחה, שרה נזרי, ז"ל). הוא גסס לאיטו, ולכן נקרא אל מיטת חוליו רבי יהודה שמחון. רבי יצחק שנכח במפגש ההוא העיד כי הרב הקדוש התפלל וקרא שמות מיוחדים לפני אביו. והרי זה פלא: הגוסס נעור לחיים. העובדה ההיסטורית היא שאבא של חמותיS חי הרבה שנים לאחר המפגש עם רבי יהודה, ומנוחתו כבוד בעיר אשקלון.
הנה עדות אישית על גדולתו של הרב כעושה חסדים. בארפוד של שנות החמישים הייתי ילד רך בשנים, ונקראתי מידי פעם על ידי אימי עליה השלום, לרוב בימי שישי, לקחת אל הרב עוף לשחיטה. דרך העולם היא שאם אתה בא אל השוחט הוא יגבה דמי עמלו. לא כן הרב שמחון. הוא סירב בתוקף לקחת את דמי עמלו. חסד של אמת.
בבגרותו לקה רבי יהודה בעינו האחת. הרב שמחון בעצמו סיפר למכריו ולבני משפחתו כיצד התמודד עם ליקוי המאורות: ביום מן הימים ביקר אותו, לא פחות ולא יותר, אליהו הנביא, וריפא את עינו. כמו כן, בארפוד נודע רבי יהודה כרופא חולים בעזרת קמעות. כאשר נמצאו יהודים שנאחז בהם הדיבוק, כולם ידעו לקרוא אל רבי יהודה, וזה באורח פלאי הוציא מהם את הדיבוק.
הסיפורים הללו אינם מוכרים מעבר למעגל המשפחה מפאת ענוותנותו של הצדיק והצטנעות משפחתו; וזה כשלעצמו מצדיק פרסום. שהרי הצדיקים הטהורים לא ממש מקפידים על יחסי ציבור ופרסום. אנו נדרשים לתקן המעוות: כל שצריך הוא להאיר את גדולתם ודמותם, ולו כמגדלור חינוכי עבור בני הדור הצעיר.
זכות הצדיק תגן עלינו ועל כל בית ישראל, אמן כן יהי רצון.
הכותב, משה דהן, יליד ארפוד, ידיד ומוקיר המשפחה.