פינוי המיגוניות – האם הנקמנות של לסרי גוברת על בטחון התושבים?

בזמן שתושבי אשדוד מתחבאים מאיומי הטילים האיראניים – עיריית אשדוד דורשת לפנות מיגוניות שהוצבו לטובת הציבור רק כי הוצבו ״ללא אישור מהעירייה״. מי תרם? יזם פרטי בשם צחי אבו. מי פינה? העירייה, בראשות ד”ר יחיאל לסרי. מי נפגע? עשרות תושבים שנותרו חשופים – ובעיקר אכזבה אחת גדולה. האם הנקמנות האישית-פוליטית של יחיאל לסרי ביזם צחי אבו באה על חשבון בטחון התושבים בשעת מלחמה? מה פשעו הילדים והוריהם המבקשים הגנה? פניה מהמערכת: מר לסרי היקר, הילדים לא קשורים לפוליטיקה הקטנה שלך – עזוב אותם לנפשם! | אשדוד היום

תושבי אשדוד מופקרים לגורלם, ללא מיגון: מיגוניות שהציב היזם צחי אבו לפתרון מיידי בשעת חירום לצד בניינים חסרי מיגון, פונו על ידי העירייה – בלי חלופה, בלי הסבר ובעיקר בלי חמלה.

״נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן״

זהו ציטוט מתוך שירו של חיים נחמן ביאליק, “על השחיטה”, שנכתב בעקבות פרעות קישינב (1903). השורה המקורית מדברת על זעזוע מוסרי עמוק מול פגיעה בחפים מפשע, במיוחד בילדים. המשמעות: גם השטן, עם כל הרוע שלו, לא יכול היה להמציא נקמה שראויה לעוול שנעשה לילדים קטנים.

כשמדינה שלמה מתמודדת עם איום טילים חריג בעוצמתו, העיר אשדוד מוצאת את עצמה מתמודדת עם איום נוסף – הפקרת ביטחונם של תושביה בשם פוליטיקה קטנונית.

והפעם? מיגוניות שהציב היזם צחי אבו ברחבי העיר, בהן מיגונית ברובע ה’, פונו על ידי העירייה, תוך מתן הוראה לתושבים לקחת את חפציהם האישיים, בלי הצעה לפתרון חלופי. עיניכם הרואות- ילדים קטנים שנקראו ביחד עם הוריהם לפנות כסא, שמיכה או דובי שהיה במיגונית היה אמור להקל עליהם בהתמודדות עם איומי הטילים ולו במעט. התמונות האלה נראות כאילו הן נלקחו מעולם אחר אבל לא. אלה תמונות שצולמו ביום שלישי האחרון, ברובע ה׳ בעיר אשדוד.

מיגונית מצילת חיים – הפכה למוקד של ניגוח פוליטי?

המיגונית, שהוצבה בשכונת מגורים ביוזמה פרטית במהלך מלחמת “חרבות ברזל”, שימשה מאז מקלט זמני לתושבים שאין ברשותם ממ”ד. מדובר במענה אמיתי לאוכלוסייה וותיקה, משפחות צעירות, ואמהות עם ילדים, שחיים בבניינים ישנים וחסרי מיגון.

אבל בעירייה חשבו אחרת: במקום להוקיר, הם פתחו בצו פינוי, לא בגלל סכנה הנדסית, אלא בגלל טענה בירוקרטית: “אין אישור הצבה”.

ואיפה השוויון? האם עיריית אשדוד נוקטת באכיפה סלקטיבית? מיגוניות אחרות נשארות במקומן

על פי עדויות תושבים ובדיקה בשטח, קיימות בעיר מיגוניות אחרות שהוצבו גם הן על שטח ציבורי – אך משום מה לא פונו. ההבדל? לא ברור. האם מדובר בסטנדרט כפול? האם ההחלטה נגועה באינטרסים אישיים? מה שבטוח הוא שהאזרח הקטן נותר שוב בין פטיש הבירוקרטיה לסדן האזעקות. בין יד הנקמנות לניסיון לשרוד את המלחמה.

הלן גלבר תוקפת: ״מעשה חסר אחריות, לסרי מסכן חיי אדם״

יו”ר האופוזיציה בעיריית אשדוד, עו”ד הלן גלבר, לא נשארה אדישה למהלך:

“במקום צל”ש – צו פינוי. זה לא רק מעשה חסר אחריות – זה פשוט מסוכן. העירייה פועלת בניגוד להיגיון, בניגוד להמלצות פיקוד העורף, ובניגוד לערכים בסיסיים של הגנה על חיי אדם”. לדבריה, העירייה לא מציבה מיגוניות בעצמה, לא מעודדת יוזמות פרטיות, ובמקום זאת – מתמקדת בחיסולן.

15 מיגוניות בלבד – לכרבע מיליון תושבים

אם לא די בכך, מהתשובה שנמסרה לאחרונה לשאילתא שהגיש חבר המועצה עמירם בן זקן, עולה כי בכל אשדוד קיימות רק 15 מיגוניות ציבוריות. זה הכל. לעיר של למעלה מרבע מיליון תושבים, מדובר במענה מגוחך ואף מסוכן.

במקום לתקן את המצב – העירייה מבקשת להחמיר אותו.

נקמה של לסרי? או אובדן שיקול דעת בשעת חירום?

עבור רבים בעיר, פינוי המיגוניות לא נראה כמו הליך מקצועי אלא כמו צעד פוליטי ממוקד מטרה, שמופנה נגד אדם מסוים בשם צחי אבו. יזם מוכר בעיר, שתורם, עוזר ומציל הופך בן רגע לחשוד.

האם יצר הנקמנות של לסרי עוד מתקופת הבחירות גבר על שיקול הדעת? האם ראש עיר מכהן יכול להרשות לעצמו לסכן את ביטחון תושביו רק כדי “לסגור חשבון”?

בשורה התחתונה

כאשר אזרחים נדרשים לרוץ בלילה עם ילדיהם למקלט מרוחק, מיגונית במרחק ירידה מהבניין היא לא פינוק, היא הצלת חיים.

אבל בעיריית אשדוד בוחרים להוציא אותה ממקומה, בזמן שאיומים מצפון ומדרום סוגרים על העיר. במקום יד מושטת – צו פינוי. במקום ביטחון – נקמנות.

והתוצאה? אזרחים מופקרים לגורלם, ועוד בשיאו של איום ביטחוני היסטורי.

ואנחנו שואלים – מי יישא באחריות אם יקרה אסון?

ולסרי – המסר ברור: כשהתותחים רועמים – תן למיגוניות לעמוד. לא לפוליטיקה. לא עכשיו. עזוב את הילדים לנפשם ותוציא אותם מחוץ והרחק מנקמנות פוליטית רגעית.