מהבלט של קירוב והבולשוי אל המאבק לחופש והקמת להקה באשדוד: ולרי פאנוב, מגדולי הרקדנים והכוריאוגרפים של המאה ה-20, הלך לעולמו והותיר חותם אדיר על תרבות המחול בישראל ובעולם
ולרי פאנוב, מהדמויות הבולטות בתולדות הבלט הרוסי והישראלי, הלך לעולמו בגיל 87. פנוב, שהיה רקדן, כוריאוגרף, מורה ומנהל אמנותי, הותיר אחריו מורשת עשירה של יצירה אמיצה, מסירות לאמנות ואומץ לב אישי שחצה גבולות ותרבויות.
פאנוב נולד בשנת 1938 בלנינגרד שבברית המועצות לשעבר. מגיל צעיר ניכר כישרונו יוצא הדופן לריקוד והוא התקבל לבית הספר של תיאטרון קירוב (היום תיאטרון מרינסקי), שם הצטיין ובלט כבר כרקדן צעיר. הקריירה שלו פרצה בסערה כאשר הפך לסולן הבולט של הבלט של קירוב, ובהמשך גם בתיאטרון בולשוי, ההיכל החשוב ביותר של הבלט הסובייטי.
אולם הקריירה המסחררת נבלמה כאשר פאנוב ורעייתו טטיאנה התנגדו למשטר הסובייטי וביקשו לעזוב לישראל. בקשה זו נתקלה בסירוב עיקש מצד הרשויות, והוא הוגדר כ”סירובניק”, מצב שהביא לבידודו, להפסקת הקריירה האמנותית שלו ולרדיפות של ממש. רק לאחר מאבק ציבורי ובינלאומי מתוקשר, שכלל בין היתר מחאות של קהילת האמנים בעולם, הורשה לבסוף לעזוב את ברית המועצות, וב-1974 עלה לישראל.
בישראל הפך פנוב לאחד האמנים המרכזיים שפיתחו את סצנת הבלט המקומית. הוא ייסד את להקת “בלט פאנוב” שפעלה באשדוד ונודעה ברמתה הגבוהה. יצירתו שילבה בין קלאסיקה רוסית מובהקת לבין תעוזה אמנותית מודרנית. רבים מתלמידיו המשיכו לקריירות בינלאומיות והוא נחשב לדמות אב בעיני רקדנים רבים.
פאנוב גם כתב אוטוביוגרפיה מצליחה, ולרי: סיפורו של רקדן, שזכתה לתהודה רחבה בעולם ונגעה לא רק בסיפורו האישי אלא גם במאבק האמנותי והרוחני תחת שלטון טוטליטרי.
מותו של ולרי פאנוב מציין את קיצה של תקופה, זו של גולים שברחו מהדיכוי הסובייטי ובנו חיים חדשים באומץ וביצירה. הוא השאיר אחריו לא רק ארכיון עשיר של יצירות מחול, אלא גם השראה לדורות של רקדנים, מורים ויוצרים.
יהי זכרו ברוך.
