טקס זיכרון ערב יום השואה והגבורה נערך הערב במשכן לאומנויות הבמה בעיר• ראש העיר ד״ר יחיאל לסרי נאם את הנאום המרכזי

להלן הנאום המלא של ראש העיר:

נאום ראש העיר בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ו 2026
– ניצולי השואה, וּבני משפחותיהם היקרים.
– הערב, בְּיוֹם הַזִּיכָּרוֹן לשואה ולגבורה, יחד איתכם, אנו מתייחדים עם זכר בני עמנו שֶׁנספו בשואה, וּמַרְכִּינִים רַאשינו לזכרם.
– שישה מיליון יהודים, גברים, נשים וַטף, שנפלו קורבן לְמכונת ההשמדה הנאצית. רק משום היותם יהודים.
מכבדים אותנו בערב הזיכרון הזה,
– כבוד רב העיר, הרב יוסף שיינין שליט"א.
– נציג ממשלת ישראל, שר הביטחון, חבר הכנסת ישראל כץ.
– ממלאי מקום ראש העיר: עו"ד גבריאל כנפו, והרב אברהם אמסלם,
– סגני ראש העיר: הרב יחיאל וינגרטן, אינג' שמעון כצנלסון, ועו"ד אלי נכט.
– חברי מועצת העיר
– מנכ"ל העירייה ועובדי העירייה,
– יקירי העיר,
– יושבת ראש, מועצת הנוער העירונית.
– חברות וחברי מועצת הנוער, ובני נוער היקרים שלנו,
– גב' נורית גוטמן, מנהלת סניף הביטוח הלאומי באשדוד, וצוות העובדות שמלווה את ניצולי השואה במהלך כל ימות השנה,
– תושְבי אשדוד וְאורחים,
– מכובדיי כולם.
– גם השנה, כמו בשנתיים האחרונות, אנו מציינים את יום הזיכרון לַשואה וְלגבורה, בְּעיצומם של ימי מלחמה. מלחמה על הבית.
– מאז הקמת המדינה, שנים ספורות אחרי השואה, אנו נמצאים בְּמלחמה על שלומה בִּיטְחוֹנָהּ וְקיומה של מדינת ישראל.
– מלחמות, מבצעים, וּפִיגּוּעֵי טרור, שלא נתנו מנוח לְנַפְשׁוֹתֵינוּ, אך לא היוו איום מַמָּשִׁי על המשך קיומנו.
– לפני פחות משנה,  בְּיוני אלפיים עשרים וחמש, לַראשונה מאז השואה, יצאנו לְמלחמת אין-ברירה קיומית.
– מלחמת ״ עַם כְּלביא״, כְּמו ״שַׁאֲגַת הָאֲרִי״ שאנו בעיצומה, הן מלחמות הצלה מהשמדה.
– הצלה מֵאִיּוּם השמדה, מצד הגרעין האיראני.
– אך בְּשונה, מאיום הַהַשמדה בתקופת השואה, היום יש לנו מדינה.
– מדינה חזקה, עַם חזק, וְצבא הגנה לישראל, המוכיח בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת, שהוא אחד הצבאות החזקים בעולם.
– מדינה, עַם, וצבא, השואבים את כּוֹחַ עמידתם האיתנה, מוּל שלל איומים וְזירות, מֵהַלֶּקַח של השואה.
– הלקח של ״לעולם לא עוד״.
– היום הזה, יום הזיכרון לַשּׁוֹאָה וְלַגְּבוּרָה,  אינו רק יום זיכרון אישי לאומי, של ניצולי השואה ובני משפחותיהם, של כל יהודי העולם, ושל כל בן אנוש שזוועות השואה, אמורות לזעזע אותו.
– זהו גם, יום לֶקַח היסטורי-יהודי.
– שלעולם, לא יהיה העם היהודי, נָתוּן שׁוּב לְמִרְמָס.
– לֶקַח היסטורי-יהודי. שֶׁמְּתוּרְגָּם במדינת ישראל, מאז הקמתה, לְרוח יהודית של מְסירות וְהקרבה לְמען נְצַח ישראל.
– רוּחַ הַמְּפַעֶמֶת, בְּקֶרֶב כל אחת ואחד מאיתנו.
– להיות מוּכנים, דְרוּכים, לַעמוד מְאוחדים, מול כֹּל ״העומדים עלינו לכלותינו״.
– השנה בחר מרכז "יד ושם" להעמיד את יום הזיכרון לַשּׁוֹאָה וְלַגְּבוּרָה תשפ"ו, בסימן "המשפחה היהודית בשואה".
– נושא שיש בו, עומק אַחֵר של כאב.
– כי אם בשנים אחרות. עמדנו מול המִספרים, מול הַמַּחֲנוֹת, מול תאי הגזים – השנה אנו עומדים, מול שולחן השבת הַריק. מול הַילד שנפרד מאמו בַּרציף. מול האב שנלקח בַּלַּיְלָה ולא חָזַר.
– מול זוועות פירוק התא המשפחתי היהודי.
– התא המשפחתי, שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל היהודי, מַעֲלֵה על נס, כל בוקר בְּתפילתו: ״מַה טובו אוהליך יעקב, מִּשכנותיך ישראל״
– חז״ל במדרש ״בראשית רבא״, מַשְׁוִוים את המשפחה לכיפת אבנים: וְכִלְשׁוֹן המדרש ״אתה לוקח ממנה אֶבֶן, וְכוּלָהּ מִתְרוֹעַעַת״
– כלומר מִתְעַרְעֶרֶת.
– המשפחה, היא הלב הפועם של כל עם.
– ולכן, כאשר הנאצים יימח שמם, רָצוּ להשמיד את העם היהודי – הם התחילו בְּפֵירוּק המשפחה.
– בְּכַוָונָה. וּבְשִׁיטָתִיּוּת.
– גברים נעצרו, וְנלקחו לְעבודות כְּפִיָּיה.
– כאשר הנשים, נִדְרְשׁוּ לְפַרְנֵס, לְהָגֵן, לְהַחֲזִיק הַכֹּל, עַל כְּתֶפֵיהֶן.
– ילדים נִגְזְלוּ ממסגרות הַחינוך. ולא נודע גורלם.
– אימהות נִיצְּבוּ, מול הבחירה האכזרית מִכּוּלָּן: להחזיק את ילדיהן קרוב, וְלמות יחד.
– לבחור את אחד, או אחת, מְּילדיהם, לַעלות איתן לרכבת.
– אוֹ לְשָׁלְחָם לְחֵיק זָרִים, וְאוּלַי להצילם.
– אַךְ לְאַבְּדָם לָנֶצַח.
– היו שבחרו לִשלוח. וְהיו שבחרו למות יחד.
– ילדים הוּסְתְּרוּ, בידי חסידי אוּמּוֹת העולם.
– בְּמִנזרים, בְּחצרות, וּבְמַרְתְּפֵי בתים.
– הורים נפרדו מילדיהם, לא בטוחים אם יראו אותם עוד, כְּשֶׁהַצַּוָּואָה היחידה שלהם היא: שְׁרוֹד. וַיְהִי מה.
– וְעם זאת, גם בעיצומו של הגיהינום הזה, המשפחה היהודית לא אמרה נוֹאָשׁ.
– בָּגטאות, ערכו ליל סדר בְּחֲשַׁאי, עם שולחן כִּמְעַט רֵיק, אך עם לֵב מלא געגועים.
– שְׁכֵנוֹת הָפְכוּ לְאֲחָיוֹת.
– קבוצות פַּרְטִיזָנִים, הפכו יערות לְבָתִּים.
– הגבורה הגדולה ביותר, לא הייתה רק זו שאחזה בנשק. היא הייתה גם זו שסֵרבה לאבד את האנושיות.
– ואחרי השחרור, מי שֶׁשָּׂרַד, יצא לְחַפֵּשׂ.
– חיפש אח. אחות. הורה. ילד.
– חיפש שֵׁם מוּכָּר בָּרְשִׁימוֹת.
– פנים שיזכירו לו, שהוא לא לבד בעולם.
– אך למרבה הצער וְהכאב, רבים הבינו וְהפנימו מהר. וּבְיִיסּוּרֵי נפש קשים. שאין מה לחפש.
– ובכל זאת, הם לא ויתרו.
– הם בחרו בחיים.
– הם נישאו, ילדו, הקימו משפחה, וְשָׁבוּ לַחַיִּים.
– זו הייתה גאולתם האישית. וגאולת העם היהודי, שהחל להיבנות מחדש.
– ניצולי השואה, היו תמיד, ההוכחה הַחַיָּה לְכָךְ.
– הם הגיעו לְכָאן, ישר מהתופת: שְׁבוּרִים. מְנוּשָּׁלִים מִכֹּל. אך מְלֵאֵי תשוקה לַחיים.
– נִלְחֲמוּ בְּמִלְחֶמֶת העצמאות.
– הִתיישבו בָּעִיר וּבַכְּפָר. ברחבי מדינת ישראל.
– כולל בְּעירנו אשדוד.
– הם הניחו אבנים ראשונות. פתחו עסקים. גידלו משפחות. ייסדו קהילות.
– הם בנו חיים חדשים.
– הם שמרו על נֶצַח ישראל.
– הם לא רק שרדו את השואה.
– בכל בית שהקימו, הם ניצחו אותה.
– והם לא רק ניצחו.
– הם גם נִשְׁבְּעוּ.
– וכל יהודי שהגיע לכאן, לְקיבוץ הַגלויות הַמּוּפְלָא הזה, שנקרא מדינת ישראל, נִשְׁבַּע אִיתָּם: ״לעולם לא עוד״.
– השואה אינה רק זיכרון. היא גם לקח.
– זִיכְרוֹן הַנִּיסְפִּים, לצד לקח הניצולים.
– הֵם שְׁזוּרִים זֶה בָּזֶה כְּמַצְפֵּן עֶרְכִּי הַמַּנְחֶה אוֹתָנוּ בְּעֵת מַשְׁבֵּר. גְּבוּרָתָם הַשְּׁקֵטָה שֶׁל הַשּׂוֹרְדִים, שֶׁבָּחֲרוּ בַּחַיִּים, מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ, שֶׁגַּם מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה עֲמוּקָּה, נִיתָּן לִצְמוֹחַ.
– אוּד מוּצָּל מֵאֵשׁ, שֶׁקָּמוּ מִן הָאֵפֶר. שסֵרבו לְהִיכָּחֵד.
– הרוח הזו שלהם, שֶׁהָפְכָה אֶת הַזִּיכָּרוֹן לְכוֹחַ חַי וּפוֹעֵם, נטמעה בלבבותיהם, של כל יהודי הארץ הזו.
– רוח ההקרבה, המסירות, שמלווה כל חייל ואזרח.
– בַּחֲזִית וּבָעוֹרֶף.
– לִשמור על נצח ישראל.
– למרות הקשיים. האיומים מכל עבר.
– למרות האובדן והשכול, אנחנו נשבעים מִדֵּי יוֹם. בָּעֲשִׂיָּה הַיומיומית שלנו. בכל תחומי חיינו: ״לעולם לא עוד״.
– לעולם לא יצליחו להשמיד אותנו.
– אנחנו נשבעים להיות מדינה חזקה, כלכלית, מדעית טכנולוגית, מוסרית, וכמובן צבאית.
– זו הרוח היהודית שֶׁהִתְפַּתְּחָה כְּלֶקַח היסטורי-יהודי, מאסון השואה.
– ראינו את הרוח הַזּוֹ, בְּכָל מַשְׁבֵּר וְאִיּוּם, בכל מלחמות ישראל.
– וראינו אותה לָאַחֲרוֹנָה, בכל עוצמתה, מיד אחרי אסון השבעה באוקטובר. כשהחברה הישראלית כולה הִתְלַכְּדָה כאיש אחד.
– ראינו אותה שוב, בִּשְׁנֵים עָשָׂר ימי ״עם כלביא״.
– ואנו עדים לה, במלוא תִּפְאַרְתָּהּ, ב-40 ימי ״שאגת הָאַרִי״. בְּעִירֵנוּ אשדוד, וּבְכָל רחבי מדינת ישראל.
– וּבְיָמִים אלה היא ממשיכה לְפַעֵם, בְּקֶרֶב אחינו תושבי הצפון. שעדיין נמצאים תחת אש.
– חרדה אינסופית, מֵהַתְרָעוֹת, אזעקות, ונפילות טילים.
– מאות זירות הרס, 40 נרצחים, חלקם משפחות שלמות, אלפי פצועים, ואלפי מפונים.
– אבל הרוח איתנה.
– העם היהודי, דווקא בשעות המבחן, יודע להתייצב.
– מִתְלַכֵּד וּמִתְעַלֶּה, מֵעַל כָּל קוֹשִׁי וְאִיּוּם.
– מתוך המחיר הכבד, והכאב הנורא הנלווה אליו, פורצת הרוח היהודית, והבלתי מנוצחת של העם שלנו.
– אך לצד הַהִתְפַּעֲלוּת מהרוח הזו, שמפעמת בְּתוֹכֵנוּ, נדרשת מאיתנו גם כֵּנוּת.
– להודות, שהבית לא יעמוד, רק מפני שיש לנו צָבָא חָזָק.
– להבין, שהבית יעמוד, רק אם הוא יהיה בַּיִת. בַּיִת אחד.
– לֹא בַּיִת אָחִיד. אֲבָל בַּיִת אֶחָד.
– בתוך הבית יש פנים שונות. דעות, ואמונות שונות.
– אבל יש בו אהבה. אהבה של משפחה.
– אהבה ללא תנאי.
– בתוך בַּיִת אֶחָד. של בעלי גורל אֶחָד.
– הפילוג בחברה הישראלית, שאנו חווים בימים אלה. תוך כדי הפגנת החוסן האדירה. של כלל אזרחי המדינה. הוא אינו רק נושא פוליטי.
– הוּא אִיּוּם עַל הַבַּיִת.
– על הדבר עצמו. על הדבר שהמשפחות היהודיות נלחמו עליו בַּשּׁוֹאָה. להישאר יחד. להישאר בַּיִת.
– "לעולם לא עוד" – אינו רק נדר כלפי אויב.
– הוא חייב להיות נדר גם כְּלַפֵּי עַצְמֵנוּ.
– אחדות, אינה אחידות.
– מחלוקת מתוך אחווה, ולא שסע מתוך שנאה.
– כי עַם אחד אנחנו, ואין לנו ארץ אחרת.
– בני נוער יקרים –
– אתם גְּדַלְתֶּם, וַעֲדַיִין גְּדֵלִים, לתוך מציאות חיים מורכבת.
– הדור שלכם, אינו מַכִּיר חיים ללא אזעקות וְטילים.
– מִשַּׁחַר לידתכם, למדתם, שהחיים במדינת ישראל, אינם מובנים מֵאֲלֵיהֶם.
– ודווקא מִשּׁוּם כָּךְ, לְזִיכְרוֹן השואה יש משמעות עצומה עבורכם.
– אתם כבר מבינים, שֶׁלֶּקַח השואה, ״לעולם לא עוד״, הוא זה שעומד מאחורי הרוח היהודית, שלא נִשְׁבֶּרֶת, גם בָּרְגָעִים הקשים ביותר.
– הרוח היהודית, לצד האמונה בצדקת הדרך, והאמונה בצור ישראל וגואלו, מהווים את סוד העוצמה של מדינת ישראל, ושל נצח ישראל.
– אך תזכרו, שהרוח היהודית, כוללת גָם את הַבַּיִת היהודי.
– הזהות היהודית בתוך הבית היהודי, היא הַדֶּבֶק שמחזיק אותנו ביחד. בְּחֶלְקַת הָאֱלוֹקִים הקטנה שלנו, במדינת ישראל.
– ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו קוראים לכם: לִזְכּוֹר.
– לִזְכּוֹר, את השואה הנוראה שפקדה את עמינו לפני שמונים שנה. ולִזְכּוֹר, את הדרך למנוע אותה.
– שְׁבוּ עִם הַנִּיצּוֹלִים שֶׁעוֹד בֵּינֵינוּ, הַקְשִׁיבוּ לא רק לְסיפורי הנפילה – אלא גם לְסיפורי הַתְּקוּמָה.
– על האמא שאחרי המחנה – ילדה.
– על האב שאחרי האובדן – שוב בנה בית.
– כי הסיפור של עמנו, כפי שארגון יד ושם, מלמד אותנו השנה, הוא לא רק סיפור של שואה שוד ושבר.
– הוא גם ובעיקר, סיפור של משפחה שסֵרבה לְהִיכָּחֵד. שֶׁל עַם שֶׁמְּסָרֵב לִהְיוֹת לְמִרְמָס.
– של עם שהתעקש להישאר בית.
– בית יהודי. בארץ ישראל.
– אנחנו, ואתם.  בָּנֵינוּ ובנותינו.
– כולנו, ממשיכים לשאת את לפיד החיים היהודי, של עמינו, מעבירים אותו מִדּוֹר לְדוֹר.
– כי ״נצח ישראל לא ישקר״.
– יהי זכרם של ששת המיליונים, הקדושים והטהורים, בָּרוּךְ, וְחָקוּק בְּלִבֵּנוּ לָעַד.