הסטוריז של אשדוד היום

העלה סטורי

לראשונה באשדוד: ועדת השמות אישרה לקרוא רחוב על שמה של הפעילה החברתית ד״ר ויקי שירן ז״ל

לראשונה בעיר אשדוד: ועדת השמות אישרה את הצעתו של ראש העיר, ד״ר יחיאל לסרי, לקרוא לרחוב על שמה של אשה פעילה מזרחית – ד״ר ויקי שירן ז״ל

הסטוריה בעיר עם קביעה של ועדת השמות לקרוא לרחוב על שמה של הפעילה החברתית-מזרחית ויקי שירן.

להלן דבריו של ראש העיר בנושא:

ועדת השמות אישרה אתמול את בקשתי לקרוא רחוב על שמה של ד״ר ויקי שירן, סוציולוגית, משוררת, פעילה חברתית וממייסדות הפמיניזם המזרחי בישראל.

ויקי שירן (1947- 2004) היתה אישה פורצת דרך ומעוררת השראה. היא היתה קול של נשים רבות ולוחמת למען חברה ישראלית שיוויונית יותר ורב תרבותית הרבה יותר. זכות גדולה להנציח את זכרה ומורשתה בעירנו.

תמונה מתוך עמוד הפייסבוק של ראש העיר ד״ר יחיאל לסרי בהתאם לסע׳ 27א לחוק ז״י

ויקי שירן – מתוך ויקיפדיה

ויקי שירן (28 בפברואר 1947 – 15 במרץ 2004) הייתה קרימינולוגיתסוציולוגיתמשוררתבמאית, אשת תקשורת ישראלית, ופעילה פמיניסטית מזרחית.

ילדותה ונעוריה

ויקטורין (ויקי) שירן נולדה בקהיר לסאלבו ופורטונה בן נתן. אביה, יליד אלכסנדריה, היה בעל תואר בחשבונאות אך עבד כסוחר טקסטיל. הם עלו לישראל באוגוסט 1951, עם שלוש בנותיהם: אודט (נולדה ב-1944), ויקי (נולדה ב-1947) ורז'אן (נולדה ב-1950). הבן עוזי נולד ב-1956 בישראל.[1]

משפחתה התגוררה בשכונת התקווה בתנאי עוני. במיתון של שנת 1960 פוטר אבי המשפחה, וויקי נאלצה לעזוב את ספסל הלימודים בגיל 13 כדי לצאת לעבודה ולעזור בפרנסת משפחתה. את תעודת הבגרות שלה היא השלימה בגיל 17 בלימודי ערב.[2] תחילת פרסומיה בכתבי-עת שוליים ובאנתולוגיה ("מסדה", 1971) "ביכורי עטים", בעריכת פרופ' מתי מגד (שם השתתפו, בין השאר, גם חזי לסקלידני הורוביץאריה קרישקחנן עזרן ואחרים).

ב-20 בינואר 1974 נישאה ויקי לחיים שירן (שקיראן), קולנוען יליד מקנס שבמרוקו וממפיקי התוכנית "הילדים משכונת חיים". לזוג נולדו שתי בנות. קודם לנישואיה, בעת היותה סטודנטית ומשוררת צעירה, היה לה רומן קצר עם המשורר נתן זך, שהייתה מתלמידיו. זך סיפר (בסרטו של חלוצי "שוברת קיר") כי הם חשבו להתחתן, אך נסיעתו לאנגליה שינתה כל זאת.

פעילות אקדמית

שירן סיימה תואר ראשון בספרותהיסטוריה וקרימינולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בהצטיינות בקרימינולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1991 השלימה תואר שני נוסף ותואר דוקטור מקולג' ג'ון ג'יי, בית הספר לקרימינולוגיה של אוניברסיטת העיר ניו יורק. עבודת הדוקטורט שלה נשאה את הכותרת " Political Corruption – The Power of the Game: The Case of Israel" ("שחיתות פוליטית – כוח המשחק: המקרה של ישראל"). העבודה הסתמכה על מחקר ארכיוני, משפטי ותקשורתי, ועסקה בנושא השחיתותבפוליטיקה בישראל ואפליית פוליטיקאים מזרחיים. בעבודה ניתחה שירן פרשיות בולטות של שחיתות פוליטית ופשעי צווארון לבן בישראל בשנים 1948 עד 1988. על פי ניתוחה של שירן, המערכת הפוליטית והמשפטית נוטה להעניש בחומרה פוליטיקאים מזרחיםאו ערבים השייכים למפלגות קטנות, ולעומתם נוטה להתייחס ביתר קלות ואף להתעלם ממעשיהם של פוליטיקאים הקרובים יותר להגמוניה השלטת.

בשנות התשעים לימדה שירן קרימינולוגיה ומגדר במכללה האקדמית בית ברל, וכן לימדה בחוג למשפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2003 היא ייסדה את התוכנית ללימודי נשים ומגדר בבית ברל, ונבחרה לעמוד בראשה[3].

פעילות ציבורית וחברתית

שירן בלטה בפעילותה נגד כל צורות דיכוי זכויות האדם בישראל. היא הטביעה את חותמה בשלושה תחומים מרכזיים: מאבק למען שלום ישראלי-פלסטיניפמיניזם, וזכויות המזרחים.

היא נהגה להתבטא לעיתים בצורה פרובוקטיבית. למשל, היא אמרה: "כל מי שחי בשכונת מצוקה, המשמעות של זה היא שהמדינה דפקה אותו. פשוט. […] בחברה הישראלית יש אי-שוויון. האי-שוויון הוא לא רק מעמדי, יש לו גם צבע".[4]

שירן הזדהתה עם ארגוני שמאל בישראל ולעיתים קרובות מחתה על כיבוש השטחים הפלסטיניים והביעה תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. משנת 1970 הייתה פעילה בארגונים שהתאפיינו בפעילותם של יהודים מזרחים במאבק נגד הכיבוש הישראלי בשטחי הגדה המערבית, בהם "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ו"המזרח אל השלום". היא השתתפה בכנסים רבים ובהפגנות בישראל ובאירופה למען השלום.

כפמיניסטית, שירן הייתה מהמייסדות של "קבוצת נשים מזרחיות", שנועדה לעורר את השיח הפמיניסטי הציבורי בישראל, לאור מה שראתה ככישלון של הגל השני של הפמיניזם: "ייתכן, שהסתגרותו ואף התנערותו של הפמיניזם בישראל מן הפרובלמטיקות החברתיות, גרמו להישארותו כפרח קיר בשיח הציבורי."[5] קבוצה זו הפכה ב-1999 לתנועת "אחותי – למען נשים בישראל", הפועלת לקידום נושאים של צדק כלכלי, חברתי ותרבותי ולהעצמת הסולידריות עם נשים ממעמד כלכלי-חברתי נמוך בשיח הציבורי בישראל.

עוד בנעוריה בשכונת התקווה השקיעה שירן זמן רב בפעילות למען זכויות המזרחים. היא הייתה דמות מובילה בתנועות המחאה החברתיות של צעירים מזרחיים בשנות השבעים והשמונים: "הפנתרים השחורים", "אזרחים למען שכונות" "החזית המזרחית" ועוד. בשנים 1969–1975 ניהלה את התיאטרון הקהילתי ביפו.

בתחילת שנות השמונים עמדה בראש תנועת צל"ש, שבה היו חברים, בין השאר, העיתונאי דניאל בן סימון והסוציולוג פרופסור סמי סמוחה. בשנת 1981 עתרה התנועה לבג"ץ נגד רשות השידור. היא טענה כי הסדרה ההיסטורית "עמוד האש" מתעלמת מקיומם של המזרחים ומכחישה את חלקם בבניית האומה. שירן דרשה שייאסר שידור הסדרה עד שהטיה זו תתוקן[6]. תביעתה של שירן נדחתה על ידי בג"ץ, אולם פסק הדין, המכונה "ערעור שירן", הפך לאבן דרך במאבק המזרחים בישראל נגד אפליה.[7][1]

ב-1981 הצטרפה למפלגת תמ"י (תנועת מסורת ישראל), מפלגה שפנתה לקהל מזרחי מסורתי-דתי בראשות אהרון אבוחצירא, והפכה לדוברת שלה. בשנת 1987 סייעה בהקמת עמותת "הל"ה- הורים למען החינוך"[8]. בשנת 1996 הייתה אחת ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, תנועה שנלחמה למען צדק חברתי, כלכלי ותרבותי בישראל[9]. בשנת 2002, יחד עם פעילים נוספים של הקשת הדמוקרטית המזרחית, היא זכתה בתביעת "בג"ץ הקרקעות" נגד מינהל מקרקעי ישראל בנושא חלוקה צודקת של הקרקע[10].

ב-1983 התמודדה על ראשות עיריית תל אביב-יפו במסגרת רשימת תמ"י, אך קיבלה רק כ-1.6% מקולות הבוחרים. הרשימה עצמה זכתה ב-1.9% מהקולות ולא נכנסה למועצת העיר.

שירן הייתה חברה במליאת מועצת רשות השידור (2000-2004)[11], חברת מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ודירקטורית בחברת החדשות של ערוץ 2 (2000-2004), וכן חברת הוועד המנהל של הוצאת עם עובד (2001-2004).[12]

היא הופיעה רבות בכלי התקשורת השונים וקידמה את הנושאים החברתיים הקרובים ללבה. היא פרסמה מאות מאמרים ב"ידיעות אחרונות" ובעיתונים אחרים, והתראיינה רבות בתוכניות רדיו וטלוויזיה. בראיונותיה עמדה רבות על עקרון הייצוג השווה לנשים ולמגזרים אחרים בכלי התקשורת. מאבקה האחרון היה במסגרת "קואליציית הנשים נגד פורנוגרפיה", שנאבקה נגד שידורי פורנוגרפיה בערוצי טלוויזיה בישראל.

זמירה רון מארגון "אחותי – למען נשים בישראל" סיפרה: "היא הייתה אגדה. כולם הכירו אותה ברמות הפוליטיות שלה, אבל היא פעלה ברמות הפוליטיות בתוך רמות אנושיות. היא תמיד ביקשה מאתנו ללכת לשכונות, לנשים וגברים בשנות ה-40 שלא למדו, שלא היה להם בגרויות ולשכנע אותם ללכת לאקדמיה. היא דיברה איתם כמו חברה, אחד לאחד, בפשטות ובגובה העיניים".[13]

יצירה אישית

בנוסף לעבודתה האקדמית והחברתית, עסקה ויקי שירן גם ביצירה אישית. היא הייתה משוררתבמאיתתסריטאית ועורכת ספרים.

היא עבדה לקולנוע את הספר "נציב המלח" (1981) שזכה בפרס בינלאומי של אונסק"ו ובפרס כינור דוד. כמו כן ביימה מספר סרטים תיעודיים, ביניהם "ילדי היהודים" (1999), אודות ילדים בשואה, מהיבט ייחודי של עולמם לפני המלחמה ובתחילתה. הסרט זכה במדליית זהב בקטגוריית הסרטים התיעודיים בפסטיבל סרטים עצמאיים בארצות הברית. כמו כן ערכה את הספר "שלהם הוא הלילה" יחד עם רן שורר, העוסק בילדי רחוב בישראל. היא ערכה את ספרו של רן שורר "שלך הוא הלילה" על ילדים בחבורות רחוב.

שירן פרסמה מספר סיפורים ושירים פרי עטה, ואת חלקם הקריאה בשנת 1999 בפגישה מעוטת משתתפים של "קבוצת נשים מזרחיות". עם זאת, רוב שיריה נכתבו למגירה ולא נועדו לפרסום. כמה חודשים לפני מותה היא מסרה לשולה קשת, אחת הפעילות בקבוצה, כתבי יד של שיריה וביקשה להוציאם לאור. השירים, המציגים את הפואטיקה של הפמיניזם המזרחי, ראו אור בספר "שוברת קיר" שיצא לאחר מותה.[14] הספר עורר עניין רב, ומספר ניכר של מאמרי ביקורת נכתבו עליו. משולבות בו יצירות אמנות של אמניות מזרחיות, והוא הושווה ליצירות של המשוררות המזרחיות אמירה הסברכה סרי וחביבה פדיה.[15]

מותה והנצחתה

בשנת 1997 אובחנה ויקי שירן כחולה בסרטן השד. למרות מחלתה, המשיכה להשקיע את כל כישוריה וכוחותיה בקידום רווחה תרבותית וציבורית.

בתחילת שנת 2004 חלה הידרדרות במצבה הבריאותי. היא נפטרה ב-15 במרץ 2004 ונקברה בבית הקברות האזרחי בקיבוץ עינת[16].

בשנת 2005, כשנה לאחר מותה, יצא לאור בהוצאת "עם עובד" הספר "שוברת קיר" ובו שירים שכתבה[17]. בנוסף ערכה מכללת בית ברל כנס לזכרה[18].

הספר "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" שיצא לאור ב-2007 מוקדש לזכרה.

בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות מוענק מדי שנה פרס על שם ויקי שירן לסרט התיעודי הטוב ביותר.

בשנת 2013 ביים יצחק חלוצי את הסרט "שוברת קיר", המספר את סיפור חייה של ויקי שירן.

בשנת 2021 נקרא על שמה של שירן רחוב בתל אביב.

קרדיט צילום תמונה ראשית: שבתאי טל

אולי תתעניין ב...

אימה ברובע ו׳: לקח נערה בת 14 לביתו ואנס אותה

זוועה ברובע ו׳: בן 40 חשוד שלקח נערה בת 14 ואנס אותה בביתו ברובע ו׳ …

תגובה אחת

  1. החלטה במקומה. הנצחה ראויה לאשה ראויה. אף ש'החלפנו מהלומות' ,מפעם לפעם, ויקי נמצאה בעיניי אחת הנשים המרשימות שהכרתי. לא יישכח זכרה.

    אריה קרישק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.