הסטוריז של אשדוד היום

העלה סטורי

חומר למחשבה: איש הרוח אשר כנפו משיב על השאלות בריאיון מרתק

איש הרוח, החינוך והספר אשר כנפו (86) משיב על כל השאלות שלנו: מה גאוותו בתלמידיו? מה דעתו על התזמורת האנדלוסית של העיר כיום? על יחסיו עם ראש העיר ולמה הוא הכי מתגעגע. ריאיון מקיף עם אחד האנשים המעניינים בעיר

ריאיון עם אשר כנפו, האיש ששמו הולך לפניו ולא בכדי: איש אשכולות צנוע וחייכן, הנוהג כבוד בבריות. מכריו ומוקיריו הרבים משיבים לו אהבה וכך היה בשנה בעברה, באירוע הוקרה שערכה לו עיריית אשדוד, כמחווה לפעילותו הענפה כסופר וחוקר. אשר, מחנך שכיהן כמפקח בכיר על החינוך החברתי-ערכי של משרד החינוך, התפנה לכתיבה רק לאחר שפרש לגמלאות ומאז הוא כמעיין הנובע. כנפו, נולד בשנת 1935,  למד במוגדור, במקנס ובקזבלנקה, והשתתף בחוג המקהלה המיוחד של בית הכנסת, ששימש כסות מוזיקלית לפעילות ציונית ענפה. הוא אחד מ- 13 ילדים, נינו של הרב יוסף כנפו, שהיה מקובל וחיבר ספרים רבים, ונכדו של הרב דוד כנפו, שכיהן ברבנות במוגדור. בשנת 1951 עבר אביו מבית לבית במוגדור כדי לשכנע את ההורים לשלוח את  הנערים עם שליחי עליית הנוער לארץ ישראל. אשר ואחיו דניאל שכנעו את אביהם שגם הוא חייב לשלוח את שני בניו כדי להיות אמין. באופן הזה הם הצטרפו לקבוצה. 

אנחנו יושבים עם אשר כנפו לריאיון מרתק עם אדם יקר, משכיל ואהוב. כנפו משיב בסבלנות לכל שאלה שלנו.

אשר כנפו

כאיש חינוך, במה אתה חש גאווה בתלמידים שלך?

״חבריי הטובים ביותר היום הם תלמידיי לשעבר. נותרתי בקשר טוב עם כל תלמידיי אני לא זוכר את כל השמות, אבל כן את הפרצופים וברוך השם בכל פעם שאני רואה אותם, יש התפרצות הדדית של שמחה. לא מזמן, הגיעו אליי קבוצת תלמידים שלי מ״עיינות״ והייתי שם רק שנה אחת אומנם, אבל הם נותרו איתי בקשר עד היום. ישבנו במסעדה ונשארנו בקשר כאילו הם עדיין האפרוחים שלמדו אצלי. אני חושב, שחילקתי להם הרבה תשומת לב, הרבה אהבה והם מחזירים לי את זה עכשיו. הייתי פעם ב״חוות השומר״, נשלחתי כמדריך והיו שם לבדם 120 ילדים אבודים. הם היו קשים מאוד ואני במשך שלוש משמרות מדי יום לימדתי אותם. היו שם ילדים קשים מאוד ורצו לשלוח אותם למוסד בחדרה ואני לא הסכמתי שישלחו אף אחד לשם. אחר כך, יצאו מהם אנשים מכובדים וטובים, שניים מתוכם נותרו תושבי העיר אשדוד: אחד קבלן ואחד עורך דין והשלישי דוקטור לפסיכולוגיה. המופרע ביותר יצא דוקטור לפסיכולוגיה. ככתוב: ״היזהרו מבני עניים, כי מהם תצא תורה״״.

אנחנו יושבים עם אשר כנפו באחד מבתי הקפה בעיר ומיד כאשר כנפו מסיים להשיב לנו על השאלה הזו, מגיעה אשה נחמדה ואומרת שהיא מתרגשת להגיד לו שלום ונפעמת ממנו. ״היא היתה תלמידה שלי״, כנפו אומר לי עם לחיים סמוקות. אותה אשה נחמדה כבר מבוגרת אבל עדיין פונה בכבוד לכנפו ואף מתרגשת לפגוש אותו. בעוד השניים מתרגשים מהמפגש, אני מפליגה במחשבות, האם מי מילדיי יתרגש כך מפגישה מקרית עם איש או אשת חינוך שלו כיום? אני מאוד מקווה שכן אבל לא בטוחה.

פרט ביוגרפי חשוב על כנפו הוא,שבעברו, כיהן כיו״ר התזמורת האנדלוסית של העיר. התזמורת מריצה מופע בשם ״ירושלמי״ בימים האחרונים, ושאלנו את כנפו, שנכח בהופעה, כיצד התרשם ממנה?

״התרשמתי מאוד מההופעה האחרונה של האנדלוסית, שנקראת ״ירושלמי״. התזמורת עשתה זיווג מדהים, בעיניי, בינה לבין האנסמבל של ליאת בן צבי. האנסמבל הזה נולד לפני מספר שנים והם כבר רכשו מוניטין עצום הן בארץ והן בחוץ לארץ. בעיניי, הם ניערו את הפיוט מן האבק שלו ונתנו לו חידושים מפעימים ממש. יש להם מנהלת מוסיקלית והמנצחת סיוון אלבו בן חור, שהעיבודים שלה נפלאים. הפיוט שבפיהם קיבל פנים אחרות לגמרי. לדוגמה: בהתחלה, הם שרו שירים מתוך ״יגל יעקב״ של שירת משפחת אבוחצירה. מי שמכיר את השירה הזו, זו שירה מונוטונית. הם לקחו את השירים האלה, המוכרים וידועים, והעניקו להם חיים חדשים שזה ממש לא להאמין איזה מקצב, איזה שילוב של קולות. בעיקרון, המוסיקה האנדלוסית היא בקול אחד בדיוק אותו הדבר, שלא כמו שירת אירופה. השילוב הזה עם התזמורת, שנראית לי מחוזקת עם כלי נשיפה, שבעה כנרים אותנטיים, חלקם ממרוקו ויש ביניהם אומנים אדירים, רואים שהושקעה מחשבה ועבודה קשה. הנגנים עם הקמנג׳ה על הברך ומצד שני התזמורת הקלאסית והשילוב הזה מדהים בעיניי. עם מנצחת מצוינת שהבינה את העניין ונתנה מקום לכולם גם לסולנים, גם לנגני הכינור ולכל היתר. היה שילוב בין שני האורחים רבי דוד מנחם ואיציק קלה– שניהם שולבו בתוך שירת האנסמבל וזה היה ערב עם חידוש גדול בשביל התזמורת האנדלוסית. בעיניי, לא היה להם ערב כזה קודם לכן״.

המילים החשובות האלה מפיו של אשר כנפו, שמכיר היטב את התזמורת על תולדותיה מיום הקמתה ועוד קודם, הן חשובות לעוסקים במלאכה כיום ומעניקות רוח גבית נפלאה לתזמורת.

מה היחסים שלך היום עם ראש העיר ד״ר יחיאל לסרי?

״טובים מאוד. ד״ר יחיאל לסרי ערך ערב הוקרה לכבודי, אמר דברים יפים ואני מוקיר אותו על כך. כתבתי לו שאני רוצה לארח אותו עם רעייתו אצלי והוא אמר לי שיבוא״ .

מה אתה עושה כיום?

״אני עוסק בארבעה פרויקטים. אני מכין את הגיליון החדש של כתב העת שלי ״ברית״, כתב עת דו לשוני של יהדות מרוקו. אחרי שעשיתי את האחרון על מרקש, הפעם הגיליון הנוכחי יהיה על ״פס״ בשיתוף ראש העיר לשעבר, ד״ר אריה אזולאי שהוא גם יו״ר תרבות עולי פס. הפרוייקט השני הוא שסיימתי את הרומן החדש שלי: ״נשימתו האחרונה״ והוא כבר נמצא בתהליך של הבאה לדפוס. פרויקט שלישי שלי – מוציא ספר ביחד עם בן דודי חי כנפו, שהוא צייר ידוע בניו-יורק של ה״וול סטריט ג׳ורנל״, כתב העת הגדול בעולם. הוא מצייר ואני כותב ומתרגם את משלי לה-פונטיין מצרפתית לעברית בתרגום חדש ומודרני, כי הקיימים הם בשפה מיושנת. הפרויקט הגדול שלי הוא פרויקט ״שירת האבנים״, כאשר הייתי מבקר בבית העלמין במוגדור, הייתי מסתכל על הקברים והעברית עליהם היתה מעוותת לגמרי. חקרתי קצת מדוע זה כך והבנתי, שאנשים היו באים, נותנים כסף לשומר הערבי והוא היה כותב בשגיאות כתיב איומות על קברים, כך שאי אפשר להבין מה כתוב. אני הלכתי לשפץ את הקבר של הסבא-רבא שלי שהיה רב גדול, והחלטתי להשאר חודש כדי להשגיח על השיפוץ ותוך כדי זה, מסתבר, שיש שירה אדירה על הקברים״.

למה דווקא בית העלמין הזה מיוחד בכל מרוקו?

״במוגדור חי רבי דוד אלקיים שכתב את ״שיר ידידות״ , ספר של הבקשות. הוא היה משורר ענק והוא בעצמו היה בונה את הקברים ומסתת את האותיות וכותב את הכיתוב על הקבר וכתב שירה מופלאה. הקולגות שלו גם כתבו שירה. החלטתי לאסוף את השירה הזו וכבר 7 שנים אני עובד על זה ביחד עם ידידי, ד״ר שלום אלדר. אספנו כיתובים שהיו על 1,000 קברים וחיפשנו את המקורות שלהם: מהתנ״ך, זוהר, משנה ויש שם עברית שלא תאמן ורק עברית. למה כותבים בעברית? היו 8,000 יהודים במוגדור ומחציתם נשים שלא ידעו לקרוא או לכתוב עברית וגם לא הבינו, כי הן לא מתפללות. הגברים, מתוכם, יותר ממחציתם ילדים אז מה נשאר? נניח 1,000 גברים שיודעים לקרוא, כי הם הלכו לבית הכנסת. בעיקר ידעו לקרוא הרבנים וכל היתר הרבה פחות, אם בכלל. השורה התחתונה היא: שאנשים מגיעים ולא יכולים לקרוא. כתבתי על כך מאמר שהתפרסם בעולם: ״דרכון לגן עדן״. שם אני טוען, שמה שנכתב על הקברים, זה בשביל לבוא איתו אל הקדוש ברוך הוא, לבית דין של מעלה. ברוב המקרים, כתוב ״נשא ונתן באמונה״- לא כולם סוחרים אז למה בכל זאת? המשמעות היא: היה ישר ביחסים עם אשתו וילדיו. נכתב במסכת שבת בתלמוד, כי כאשר בן אדם מגיע לבית הדין של מעלה השאלה הראשונה ששואלים אותו: ״האם נשאת ונתת באמונה?״. הוא בא ואומר: ״כן״.כך יוצא, שהאדם לא מעיד על עצמו אלא כתוב על קברו. ״לא בשמיים היא״- בית הדין שלמטה הוא הקובע ושם קבעו שאני נשאתי ונתתי ואז האדם נכנס לגן עדן״.

השיחה עם כנפו קולחת ומגיעה למחוזות רבים ורחבים. מכל נקודה, אפשר למשוך חוט לעולם שלם. להקשיב לאיש, היתה מתנה של ממש בבליל הריאיונות המפורסמים בעיתון זה, בעיקר עם פוליטיקאים שונים.

למה אתה מתגעגע?

״תשובה קשה. מתגעגע לבת שלי, נעמה ז״ל ולנכד, נועם ז״ל. ההורים של נועם הוציאו ספר שנקרא ״הדרך הנכונה״ שכתב נועם בן ה-14 ומוכרים אותו בסטימצקי כיום. אלה הגעגועים שלי. אני גם מתגעגע לישראל יותר יפה ממה שיש עכשיו. זה לא מה שחשבתי, לא לילד הזה ציפיתי. מבחינה חברתית, פוליטיקה ארצית, התנהגות בהמית של חברי כנסת בכנסת שזו בושה וחרפה מה שהולך שם. לשמוע חדשות זה נורא. מה שקורה היום אצל הבדואים, הטיפשות של עם ישראל שלא ידע לנהל את העניינים נכון. איך הגענו למצב הזה שהם מתרבים והופכים לאויבים שלנו? אני חושב שצריך להיות שוויון בין האנשים אבל בצורה חכמה ולא פרועה כמו שיש היום״.

מה אתה חושב, שעדיין חסר בעיר היום?

״הייתי רוצה שהעיר תהיה יותר נקיה. אני הולך בבית שאן, שזו היתה העיר הירודה ביותר בזמנו לפני 40 שנה ואני מתפעל מהניקיון, אין לכלוך בכלל. פה באשדוד מלוכלך מאוד. הרבה פינות מוזנחות וצריך להטמיע את זה במערכת החינוך. לא חסרים עובדי ניקיון אבל החינוך של התושבים. העיר היא שלנו, של התושבים ואנחנו צריכים לשמור עליה מכל משמר. דבר נוסף שמרגיז אותי זו הרשות הנתונה לרכוב עם האופניים על המדרכות. אני כל הזמן חש שעומדים לדרוס אותי. גם פה דרושה אכיפה וכמובן נחזור לחינוך. אם כבר בני הנוער נוהגים, אז להקפיד על מהירות נמוכה, ללא טלפון, לא להרכיב חברים ועוד. אני מניח שעושים דברים על מנת למגר את התופעה אבל זה עדיין קיים״.

מה אתה אוהב בעיר?

״את הים. אני אוהב לדוג. לא כל כך יוצא לי עכשיו משום שאני צעיר מדי בשביל זה אבל מדי פעם אני עוד הולך. אני אוהב את הפיתוח של הטיילת שיש, המסלולים של האופניים שצריך הרבות בהם, את מכשירי הספורט שמפוזרים בעיר. אני חושב שצריך לתת את הדעת על השווקים כדי שיהיו יפים יותר. בעבר, עשו פרויקט יפה ברובע ב׳ והציבו תמונות, ככה צריך לעשות. גם פיזית צריך לשפר שם. אהבתי מאוד את הפרויקט שביצעו במצודה, זה מאוד חשוב לשמר את מה שקיים שם. אני מחכה לאגם שייפתח במרינה ומעניין אותי לדעת מה יהיה שם. אלה דברים טובים. צריך לדאוג לשכונות הוותיקות, לייפות אותן, כמו ביפו. אני מאוד אוהב שפתחו בית חולים בעיר סוף סוף. אני מוקיר את המקום הזה משום שטיפלו בי שם בצורה נפלאה מאוד. גם אז, ד״ר יחיאל לסרי הגיע לבקר אותי, ישב איתי שוחחנו רבות״.

אולי תתעניין ב...

היכן סגן ראש העיר יחיאל וינגרטן? בחוף הים

היכן נמצא סגן ראש העיר הרב יחיאל וינגרטן, בזמן שהיריבות בין חסידי גור לפורשים מגיעה …

2 תגובות

  1. איש יקר ! וגם… דוד אהוב שלי. כתבה מרגשת וראויה. גאים בך. תודה על מה שאתה עבורנו.

  2. דוד יקר ואהוב שלנו, איש חינוך ותרבות,מעורר השראה בהרבה מובנים, כתבה ממש טובה, מרגשת. תודה על השיתוף
    אוהבת מלא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.